וכיצד עבדול מבקש להפריד בין היהודי לישראל
עשרים וארבע שעות לאחר שהתנצל בפני הקוקוס הדמוקרטי היהודי של מישיגן, עבדול אל-סייד התנצל שוב — הפעם ישירות בפניJTA, ואמר שהיה רוצה ‘לקחת את זה בחזרה עד הסוף’. אדם המבצע תיקון אמיתי מתנצל פעם אחת ומחזיק בכך. אדם המפעילנוהל תחזוקה חייב להמשיך ולהנפיק אותו מחדש, כי כל גרסה מנהלת רק את האולם שמולו באותו רגע ומעולם אינה מצטברת לכדימשהו יציב. ההתנצלות השנייה אינה הוכחה לחרטה מעמיקה יותר. זו הוכחה לכך שהראשונה הייתה אי-התנצלות.
הרב מדטרויט אשר לופטין אמר זאת במפורש, וכינה את ההתנצלות אי-התנצלות: אל-סייד עדיין לא הכיר בלגיטימיות של ישראלכמדינה יהודית, עדיין לא גינה את חסן פייקר, עדיין לא חזר בו מהכינוי ‘צמאת דם’ שהעניק לישראל. זה התוכן שהטון לעולם אינונוגע בו. הרב לופטין אמר זאת יום אחד לאחר שכבר פרסמתי את המאמר שלי בנושא ב-Substack.
מה שמחבר בין ההתנצלות, ההתנצלות השנייה, ושורת המסים-והפצצות שמתחת לשתיהן אינו תכונת אופי. זו דרישהמבנית-פסיכולוגית של הטורף — הסוג של דבר שהטיפוס הזה זקוק לו, אובייקט יציב שסביבו הוא מארגן את עצמו, כפי שבנייןזקוק ליסודות בין אם מישהו מסתכל בהם ובין אם לא. האובייקט נשאר קבוע בכל רובד, כולל ההתנצלות: ישראל, ‘ישראלי’, היהודי,ציוני, רוצח עם מאחורי המילה.
טורף חוזר אל מה ואל מי שעדיין מזין משהו בתוכו; הטיפוס הזה חוזר אל מה שעדיין מארגן משהו בתוכו. אף אחת משתי החזרותאינה אופציונלית, ולכן ההתנצלות אינה סוגרת דבר לעולם — לסגור אותה פירושו לוותר על האובייקט, והאובייקט נושא משקל.ואכן, ה’הזנה’ הזו היא מסדר הגודל של DARVO, הכחשה תקיפה היפוך קורבן-תוקפן; כאן ‘צמאת דם’ מתייחסת לכך שהוא ניזוןמיהודים.
להתנהגות טורפנית יש חתימה שנייה מעבר לאובססיה: בידוד. טורף אינו רק חוזר אל האובייקט — הוא פועל להפריד אותו, ואתמי שסביבו, ממה שמגן עליו. כאן האובייקט אינו הפשטה. זהו הבוחר היהודי-אמריקאי, ומה שמגן על אותו בוחר הוא זיקתו הרגילה,לא-יוצאת-דופן, לישראל כמולדת וכעובדה של העם היהודי. הפרויקט של אל-סייד, כולל ההתנצלות, אינו להשאיר את הזיקה הזולנפשה. זהו לרופף אותה — קוקוס אחר קוקוס, התנצלות אחר התנצלות — תוך שכנוע דמוקרטים יהודים שביקורת ישראלונאמנות לקהילה שלהם עצמם אינן רק תואמות אלא אף נדרשות מהם. המעבר של רבקה קייסן מרתיעות להתלהבות אינו הוכחהשההתנצלות עבדה. זו הוכחה שהבידוד עובד: בוחרת יהודייה במידה אחת רחוקה יותר מההגנה האינסטינקטיבית שלה על ישראלמכפי שהיתה בשבוע שקדם.
הוא לא עשה גישה אחת. הוא נאם בכנס ביום שבת, נתן התנצלות שנייה ל-JTA ביום ראשון, ואמור היה להופיע באותו סוף שבועבאסיפת קוקוס לכבוד היועצת המשפטית דנה נסל — שלוש גישות נפרדות לאותה קהילה תוך ימים ספורים. זו אינה התמדה לשםדיאלוג. זהו דפוס ההתגנבות (סטוקינג): מגע חוזר ותבניתי עם מטרה שהתנגדותה נשחקת על ידי קרבה והיכרות, ולא משתכנעתמטיעון.
זהו אינו דיוקנו של איש אחד. זהו תיאור של טיפוס הפועל כעת בכל רחבי ‘Woke 2.0’, ואל-סייד הוא פשוט הדוגמה הברורה ביותרשלו ברשומה הציבורית השבוע.
יש גישות אסטרטגיות וטקטיות להתמודדות עם השנאה הטורפנית של עבדול — פוליטיות, משפטיות, אלקטורליות. זה לא זה. זהוניתוח התפתחותי, תיאורי, המוצע משום שאנשים מסוימים זקוקים להבין את הבעיה באופן מפורטת לפני שיוכלו להחליט לא רקמה לעשות בנדון אלא גם כיצד להתנתק מהתעללות הכרונית של ההשלכה השלילית ולהשיל מעליהם את המתגנב.
מקור: Jewish Journal, “Michigan Rabbi Says El-Sayed’s Apology is a Non-Apology”
ד”ר קוברין היא מומחית ללוחמה בטרור ופסיכואנליטיקאית, בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית. היא בוגרת תוכנית Human Terrain, פורט ליוונוורת’, קנזס. ספרה האחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare -- Beyond Ideology, Before Words (הוצאת Atzmaut, 2025). כעת היא עובדת על ספרה השביעי, Between Empire and Covenant—The Jewish Bond: Lotman, The Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977. ניתן לצפות בכל יצירתה בעמוד המחברת שלה באמזון: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


