ב־30 בספטמבר צנח מטוס של פליידובאי בדרכו לתל אביב, ועליו יותר מ־170 ישראלים, כ־14,000 רגל בפחות מחצי דקה. לפיהדיווחים, טייס המשנה דקר את הקברניט. נוסעים ואנשי צוות שלא היו בתפקיד פרצו לתא הטייס, השתלטו עליו, והמטוס נחתבערב הסעודית. החקירה בדבר המניע עדיין נמשכת. ובכל זאת, יש לקרוא ניסיון להטיח מטוס נוסעים בקרקע כפי שהוא מבחינהמבנית: פיגוע התאבדות שבו מטוס משמש במקום חגורת נפץ.
ישראלים כבר היו כאן. בנובמבר 2002 במומבסה פוצצו פעילי אל־קאעידה את מלון פרדייס שבבעלות ישראלית, וכמעט באותו רגעשיגרו שני טילי כתף לעבר טיסת שכר של ארקיע שהחזירה 271 איש הביתה לתל אביב. הטילים החטיאו. אז כמו היום, המטרההייתה זהה: יהודים באוויר, בדרכם הביתה.
11 בספטמבר נותר המודל: מטוסים שהפכו לפצצות מתאבדים. מוחמד עטא, שהטיס את המטוס הראשון אל מרכז הסחר העולמי, הותיר צוואה שאסרה על נשים להשתתף בהלווייתו או לבקר בקברו. האישה מגורשת ברגע המוות, דווקא כשהכמיהה אל האםבשיאה. כתבתי על כך לראשונה ב־2002, בפרק שלי “The Death Pilots of September 11th, 2001: The Ultimate Schizoid Dilemma” בספר Jihad and Sacred Vengeance.
הניתוח בתחום הלוחמה בטרור נוטה לעצור ברמה הטקטית והאסטרטגית. מי תכנן, מי מימן, כיצד נפרץ תא הטייס. שאלות אלהחשובות, אבל הן עוסקות רק בחשיבה המודעת, שלפי הערכות של חוקרי מוח מהווה כ־5 אחוזים מן החשיבה, בעוד כ־95 אחוזיםממנה אינם מודעים. אני סוקרת מחקרים אלה בספרי A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis. לכן הפכההבינה המלאכותית לחשובה כל כך: היא יכולה לחשוף דפוסים שאף אנליסט אינו רואה במודע. אולם הפסיכואנליזה מציעה נקודתמבט ייחודית על זעם שחורג מן הרצח עצמו. היא מביאה את הממד ההתפתחותי, זה שהכי פחות נוח לאנשים לדבר עליו: הצרכיםהפסיכולוגיים המוקדמים, ובראשם צורכי התלות.
אברהם מאסלו נתן לנו את פירמידת הצרכים המוכרת. היא מתחילה במזון, במים ובמחסה, ומטפסת דרך ביטחון, שייכות והערכהעד למימוש העצמי. אבל הפירמידה נשענת על יסוד שהיא אינה מראה. מתחתיה נמצאים צרכים פסיכולוגיים לא־מודעים שקודמיםלכל צורך שהתינוק יכול היה לתת לו שם: הצורך להיות מוחזק, להיות מוכל, לראות את עצמו משתקף בפני האם, ולהיות תלוי בהבלי להיהרס מן התלות הזו. מלאני קליין, ויניקוט, ביון, בולבי וקוהוט תיארו כל אחד חלק מן היסוד הזה. קליין הראתה שכבר מןההתחלה התינוק מפצל את האם לאם טובה ואידיאלית ולאם רעה ורודפת, וחי עם פנטזיות של חדירה אל גופה, הן כדי לשלוט בווהן כדי להרוס אותו. צרכים אלה הם טרום־מילוליים, ולכן אינם מופיעים לעולם בתרשים הבנוי על מוטיבציה מודעת. כשהם אינםנענים, התוצאה איננה רק חסך. התלות הופכת למשהו נכסף ושנוא בעת ובעונה אחת, והמשאלה להתאחד עם האם עלולה ללבושצורה של משאלה להתמזג איתה במוות.
חשבו על טייסי הקמיקזה היפנים. המדריך שלהם הורה להם לא לפחד מן המוות, כי כשיתקרבו אל המטרה יופיעו לפניהם פניאמם. ההתאבדות נתפסה כשיבה אל האם, כהתמזגות איתה. אחרים בספרות הפסיכואנליטית תיארו את ההתאבדות כהתמזגותבמוות. ביסודה זוהי פנטזיית לידה מחדש: למות אל תוך האם כדי להיוולד שוב, טהור מבושה. הצלילה אינה מכוונת רק אלהמטרה. היא מכוונת אל האובייקט האימהי.
יפן, כמו העולם הג’יהאדיסטי, הייתה תרבות של בושה וכבוד. קוד הסמוראים העדיף את המוות על פני החרפה. ההתאבדותהטקסית הסתיימה בעריפת ראש בידי עוזר נאמן. והאישה הייתה מבוזה, גם כשהאם נשארה המרכז הנסתר של חייו הפנימיים שלהגבר. במקום שבו האישה מושפלת בחיי היומיום, הכמיהה אליה נעשית מסוכנת עוד יותר. אי אפשר להכיר בה, ולכן היאמתבטאת בפעולה, באלימות ובמוות. הדפוס הזה אינו שייך לדת אחת או לעם אחד. הוא שייך לתרבויות המביישות את התלותומבזות את הנשים שכל תינוק תלוי בהן.
כך הגעתי להמשיג את המחבל המתאבד: רצח ועוד התאבדות. במערב אנו מכירים היטב רצח־התאבדות מתחום האלימותבמשפחה, כאשר הפוגע רוצח את בת זוגו ואחר כך את עצמו. כשהתחלתי לכתוב על כך לפני שנים, נתקלתי בהתנגדות עצומהבתחום הלוחמה בטרור. זה היה תחום שנשלט בידי גברים, והוא לא קיבל בברכה את הרעיון שאפשר להתחקות אחר אלימותו שלמחבל עד לתלותו באמו. ובכל זאת, התצורה זהה. האלימות מוחקת את הגבול בין העצמי לאחר. את מי שאי אפשר להיפרד ממנולוקחים יחד אל המוות.
במזרח התיכון, רצח על רקע “כבוד המשפחה” בא במקום רצח־התאבדות. נפטרים מן האישה, והגבר ממשיך לחיות. אבל התלותאינה נעלמת. ב־7 באוקטובר השתמש מחבל חמאס בטלפון של אחד הקורבנות הישראלים כדי להתקשר להוריו ולהתרברב בפניאביו ואמו בכמה יהודים רצח. זה חושפני מבחינה תרבותית. הזוועה מוגשת כמתנה הביתה. הכול נעשה למען האם.
אנו ממשיכים להמעיט בחומרתן של הבעיות התרבותיות של השנים הבלתי נראות, מהלידה ועד גיל שלוש. איש אינו מתעד אותן, והתינוק אינו יכול לדבר עליהן. ובכל זאת, כאן מתחיל הנזק. אם מבוזה, מבוישת ומבודדת, שלא פעם עברה טראומה בעצמה, מגדלת את ילדה בתוך ההשפלה הזו. התינוק סופג אותה עוד לפני שיש לו מילים: אם שאינה יכולה להחזיק אותו כי איש אינומחזיק אותה, ותלות שהיא נחוצה ובזויה בעת ובעונה אחת. קובעי המדיניות מתבוננים באידיאולוגיה, בחינוך, בעוני ובגיוס, שכולםבאים מאוחר יותר. עד אז התבנית כבר נקבעה. מה שמעולם לא נראה אינו יכול להיזכר. הוא יכול רק לבוא לידי ביטוי בפעולה, ולעיתים קרובות מדי הוא בא לידי ביטוי כרצח והתאבדות גם יחד.
כאן נכנסת לתמונה האינטליגנציה החזותית הפסיכואנליטית. התבוננו בתמונה עצמה: מטוס, מכל מלא בני אדם, צולל באף כלפימטה אל האדמה. אמא אדמה מקבלת. המטוס חודר אליה כגוף השב אל הרחם. זוהי הפנטזיה הקלייניאנית של פריצה בכוח אלגוף האם, המבוצעת באמצעות מכונה. זוהי פנטזיית הלידה מחדש שבלב טרור ההתאבדות: העצמי המבויש והתלותי מושמד כדישעצמי חדש ומהולל ייוולד בדמות שהיד. הנוסעים אינם צופים מן הצד; הם נגררים אל ההתמזגות. המעשה מביים, בשפת הגוףובשפת המכונה, את מה שלעולם לא יכול היה להיאמר במילים: תלות בלתי נסבלת, זעם כלפי מי שתלויים בה, והמשאלה להתמזגאיתה ולהיוולד מחדש, הכול בבת אחת.
דבר מכל זה אינו מחליף את החקירה הביטחונית. הוא משלים אותה. בדיקות רקע לצוותי אוויר, נהלי תא הטייס ושיתוף מודיעיןעונים על השאלה “איך”. הממד הפסיכואנליטי ההתפתחותי עונה על השאלה “למה”. הוא עוזר לנו להבין מדוע אדם שהוכשרלהחזיק מטוס באוויר יהפוך אותו לנשק המכוון אל עצמו ואל כל מי שיושב מאחוריו. את הממד הפסיכואנליטי ההתפתחותי הזה, יחד עם האינטליגנציה החזותית הפסיכואנליטית, יש לשלב בבינה המלאכותית כדי לקדם איתור טוב ומוקדם יותר של מבצעיהפיגועים.
הנוסעים שפרצו לתא הטייס הצילו יותר מ־170 נפשות. הם לא היו צריכים להיאלץ לעשות זאת. האיש הבא שיצלול אל אמו לאיודיע על כך מראש. אם ברצוננו לעצור אותו לפני שיגיע לתא הטייס, עלינו ללמוד לראות את מה שאינו יכול לומר או להודות בו.
ד”ר ננסי הרטוולט קוברין
ד”ר ננסי הרטוולט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור המתגוררת בתל אביב. ספריה זמינים בכתובתhttps://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


