כמו בעלה זוהראן, ראמה דוואג’י היא פרובוקטורית. למצרים יש ביטוי לזוג כזה: זאי אל-פולה ואתקסמת נוססין, כמו פול שנחצהלשני חצאים. שתי טיפות מים. באפריל 2024, לפני שהפכה לגברת הראשונה של העיר ניו יורק, היא פרסמה סרטון שבו היאמנפישה דיוקן של הצייר הפלסטיני סלימאן מנסור. היא הציגה את עצמה כמאיירת סורית מברוקלין וכינתה את מנסור אמןהאינתיפאדה ש”היווה השראה לעבודה שאני עושה”. היא סיפרה בגאווה על שתי תקופות המאסר שלו. מנסור מת בירושלים ב-24 באוגוסט, בגיל 79.
השבוע בחן ה-Washington Free Beacon את הרקורד הציבורי של האיש שדוואג’י בחרה כמודל. לפי העיתון, מנסור כינה אתמייסדי חמאס גיבורים גדולים. ב-8 באוקטובר, כשמשפחות ישראליות עוד חיפשו את מתיהן, הוא פרסם את ציורו של לוחם האוחזברובה. ב-2015 שיבח את היטלר כצייר מוכשר. ב-2016 הפיץ את הטענה שיומנה של אנה פרנק הוא זיוף שכתב יהודי אמריקאי.ב-2021 עמד יחיא סינוואר מול כרזה שעובדה מציורו המפורסם ביותר של מנסור, והודה לאיראן על כספה ועל נשקה. מנסור אמרשזה לא הפריע לו כלל.
קראו שוב את הרשימה הזו. כל פריט בה הופך את המציאות על פיה. הגברים שרוצחים יהודים הם גיבורים. הנערה היהודייהשנרצחה היא שקרנית. היטלר הוא אמן. מאסר הוא מדליה. זהו העולם ההפוך והפסיכוטי, שבו הטוב הוא רע והרע הוא טוב. איןכאן הגזמה או רטוריקה. כך מאורגנת הנפש הפגועה שמעולם לא למדה להחזיק את הטוב ואת הרע יחד באדם אחד, החל באדםהראשון, האם. התינוק שאינו יכול לשאת שאותה אם גם מזינה וגם מתסכלת מפצל אותה לשתיים: אם טובה כולה שיש לסגוד לה, ואם רעה כולה שיש להשמידה. כשהפיצול הזה אינו מתאחה לעולם, האדם הבוגר חי בתוכו. את הטוב צריך להניח במקום כלשהו, ולכן הרוצח הופך לגיבור. את הרע צריך להניח במקום כלשהו, ולכן היהודי הופך לדכאן, ובתו שנרצחה הופכת לזייפנית. אדם כזהאינו מכיר לעולם את דרך האמצע, את האפור. הכול שחור או לבן, ביוש והאשמה.
זוהי פרנויה, ועלינו לקרוא לה בשמה. מלאני קליין כינתה את עולמו המפוצל של התינוק העמדה הפרנואידית-סכיזואידית: הטובמואדר, הרע מושלך החוצה ואז נתפס כרודף. אנו שוכחים לעתים קרובות, או ממעיטים, שפרנויה בקצה שלה היא פסיכוזה, מלאהזעם, תוקפנות ושנאה. הנפש הפרנואידית בטוחה שרודפים אותה, ולכן היא רודפת ראשונה וקוראת לזה הגנה עצמית. איננימאבחנת את ראמה דוואג’י. אני קוראת את העולם שצייר המודל שלה ואת העולם שבחרה להעריץ. מחובתנו לקרוא לילד בשמו: העולם הזה פרנואידי.
דיוקן אינו ציוץ. ציוץ לוקח שניות. דיוקן דורש שעות של התבוננות. האמנית לומדת פנים, קו אחר קו, עד שהפנימה אותן ויכולהלהחזיר אותן. זה מה שאני מכנה אינטליגנציה חזותית פסיכואנליטית (Psychoanalytic Visual Intelligence): תשומת לב למהשאדם מראה לנו בלי לדעת שהוא מראה זאת. דוואג’י מדברת מעט בפומבי. בעלה מתאר אותה כאדם פרטי. ובכל זאת, היאסיפרה לנו הרבה במכחולה. נראה שהיא מאמינה שתוכל לצאת מזה בשתיקה ובהסתתרות מאחורי האמנות שלה, כאילו מדוברבתמונה ותו לא.
המילה אינתיפאדה עולה בדעת, שכן מקורה בשורש הערבי שפירושו לנער מעליו, כמו כלב המנער מים מגבו. מנסור היה אמןהאינתיפאדה, ומעריצתו למדה את אותה תנועה: לנער, ושום דבר לא נדבק. או שכן? לעין החזותית הפסיכואנליטית, האמת גוברת. היא בחרה בגבר מבוגר, דמות אב, והביטה בו בהערצה. היא שוכנת בעולם ההפוך ומוצאת אותו יפה. זוהי הזדהות, וזוהי בחירה.
חשבו על היומן. אנה פרנק הייתה נערה במחבוא שכתבה לחברה דמיונית כי לא היה לה אף אחד אחר לספר לו. אחרי שהנאציםרצחו אותה, מילותיה היו כל מה שנותר ממנה. לכנות את היומן זיוף פירושו להרוג אותה בפעם השנייה, בכך שלוקחים ממנה אתהדבר היחיד שהשאירה אחריה, את קולה. בעולם ההפוך הקורבן הוא השקרן והשקרן הוא העד. דוואג’י היא אמנית צעירה. המודלשלה שלל מנערה יהודייה שנרצחה את מילותיה שלה. איננו יודעים אם דוואג’י קראה את הפוסטים האלה. אנו כן יודעים באילו פניםבחרה להתבונן, ולכמה זמן.
ואז יש הציור שסינוואר שאל. “גמל המשא” (ג’מל אל-מחאמל) של מנסור, משנת 1973, מראה סבל זקן כפוף תחת משקלה שלירושלים, נושא את העיר על גבו כמו אם הנושאת תינוק. הקשר הוא נטל, אבל הוא עדיין קשר. בכרזה של סינוואר הזקן הופךללוחם צעיר. משקל העיר הופך לנשק. מנסור אישר. בעולם ההפוך אפילו אהבה לעיר הופכת לקריאה להרוג. ההחזקה של הקשרהראשון הופכת לשנאה חמושה, התותבת הנפשית המחליפה את העצמי שמעולם לא רכש מצפון.
דוואג’י ציירה את מנסור מתחת לכרזה המאשימה את המדינה היהודית באפרטהייד. אלה שנרצחו בגז הופכים למדכאים, ואלהשחוגגים את רציחתם הופכים למדוכאים. היא נולדה ביוסטון, ובכל זאת היא מציגה את עצמה כסורית, ואחר כך כבת פלסטין, וכלצעד מרחיק אותה ממקום הולדתה ומקרב אותה לטינה שירשה. בעלה מנהל כיום את העיר היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל. היא הגישה ארוחת ערב בגרייסי מנשן למחמוד חליל, ממובילי ההפגנות האנטי-ישראליות בקולומביה. בשבוע שעבר הגיע מותגשמן הזית שמוכר בקבוק לכבוד אדם שהפיל מטוס. בעולם ההפוך, הרג הוא מורשת, והמורשת נמכרת בבקבוקים.
ראש העיר מבקש שנראה באשתו אמנית פרטית. בבקשה. הבה נתבונן באמנות שלה. דיוקן הוא מכתב אהבה הכתוב במכחול. ראמה דוואג’י כתבה את שלה לאדם שלעג לנערה יהודייה שנרצחה והריע לגברים שרוצחים יהודים היום. בעולם ההפוך, לזהקוראים השראה. בעולם שלנו, זו אנטישמיות בוטה. אסור לתושבי ניו יורק לתת לעולם ההפוך להשתכן בגרייסי מנשן.
מה עלינו לעשות
זעם אינו מספיק. כל חשיפה חדשה מביאה יום של כעס, ואז הגברת הראשונה מנערת אותה מעליה, כמו הכלב המנער את המים. במקום זאת עלינו להציב גבולות, ולהציב אותם ביצירתיות.
ראשית, לקרוא לזה בשמו. כאשר דמות ציבורית מעריצה אדם שכינה את יומנה של אנה פרנק זיוף, המילה היא אנטישמיות, לאאקטיביזם ולא אמנות. עורכים, רבנים, חברי מועצת העיר ותושבי ניו יורק מן השורה צריכים לומר את המילה בקול ולדחות אתהמילים הרכות יותר.
שנית, לשאול את ראש העיר. הכתבים בבניין העירייה צריכים להציג לזוהראן ממדאני שאלה אחת: האם הוא שותף להערצת אשתולסלימאן מנסור, כן או לא? אדם פרטי רשאי לשתוק. ראש העיר של הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל אינו רשאי. ותשובתו חייבת לכלול את המילה יהודי. לא “ישראלי”, לא “ציוני”, לא “קהילה”. אנה פרנק לא נרצחה כציונית. היא נרצחה כיהודייה.ראש עיר שאינו מסוגל לומר את המילה אינו מסוגל להגן על האנשים שהיא מכנה. עליו גם להכיר במשמעות המילה. “יהודי” פירושואדם מיהודה, הארץ שהרומאים כינו יודיאה. השם עצמו קושר את העם לארץ. זו הסיבה שהעולם ההפוך אינו מסוגל לומר אותו.
שלישית, לענות לזיוף ביומן. שתושבי ניו יורק יתאספו בפארק סיטי הול ויקראו בקול את יומנה של אנה פרנק, עמוד אחר עמוד, בקול שהעולם ההפוך ניסה לגזול ממנה. שבתי ספר וספריות יעשו כמוהם. דבר אינו משיב קול גזול כמו לשמוע אותו.
רביעית, לחנך את העין. האנטישמיות אינה זקוקה עוד למילים. היא נעה בדיוקנאות, בכרזות ובבקבוקי שמן זית, ומסתתרת מאחוריהטענה שזו רק אמנות. מורים, עיתונאים ואנשי ביטחון חייבים ללמוד לקרוא תמונות כפי שהם קוראים טקסטים. זו מלאכתה שלהאינטליגנציה החזותית הפסיכואנליטית. לעין החזותית הפסיכואנליטית, האמת גוברת, אבל רק אם נמשיך להביט.
מקורות
Jon Levine, “NYC First Lady Painted Portrait of Her ‘Inspiration’: A Jew-Hating Artist Who Said ‘Anne Frank’ Is a Hoax, Posted Hitler’s Paintings, and Celebrated Oct 7,” The Washington Free Beacon, October 13, 2026. https://freebeacon.substack.com/p/nyc-first-lady-painted-portrait-of
“Sliman Mansour, Painter of Palestinian Hope and Humanity, Dies at 79,” Hyperallergic, August 2026. https://hyperallergic.com/sliman-mansour-painter-of-palestinian-hope-and-humanity-dies-at-79/
“Palestinian Artist Sliman Mansour Dies at 79 in Jerusalem,” Ground News, August 2026. https://ground.news/article/palestinian-artist-sliman-mansour-dies-aged-79
ננסי הרטוולט קוברין, PhD, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת בתחום המאבק בטרור, המתגוררת בתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


