כשמארק לוין התמודד על תפקיד המבקר הכספי של העיר ניו יורק, הוא הבטיח להחזיר את השקעות העיר באגרות החוב שלמדינת ישראל, ה־Israel Bonds. קודמו בתפקיד, בראד לנדר, הניח להחזקות האלה לפקוע. לוין כינה את אגרות החוב “השקעהבטוחה ויציבה לטווח ארוך” והבטיח להחזיר אותן.
השבוע הוא אמר לניו יורק טיימס שלא יעשה זאת. הוא אמר שליבו “שבור ממצב הפוליטיקה”, הצביע על חוסר היציבות באזור ועלהעדפת משרדו לאגרות חוב לטווח קצר יותר, וצירף להחלטה ביקורת על ראש הממשלה נתניהו. ראש העירייה זוהראן ממדאניבירך על כך באותו יום: “אינני סבור שעירנו צריכה לקנות אגרות חוב של ישראל.”
הכספים אינם מסבירים את ההחלטה. ישראל שילמה כל תשלום קרן וריבית על אגרות החוב שלה, בזמן, מאז 1951, כולל כלתשלום שהגיע לקרנות הפנסיה של ניו יורק במשך כמעט חמישים שנה. אותן קרנות, המנהלות כ־330 מיליארד דולר עבור המורים, הכבאים, השוטרים ועובדי העירייה, מחזיקות השקעות בסין, בטורקיה, בערב הסעודית, בקטאר ובמשטרים לא־דמוקרטיים אחרים, ובהם קטאר, הפטרונית של הנהגת חמאס, שאיש אינו מטיל ספק ביציבותם בפומבי. רק מדינה אחת סומנה כסיכון, והיא המדינההיהודית.
כפסיכואנליטיקאית החוקרת מבצעי פשעים וטורפים ואת הסובבים אותם, הנימוקים המוצהרים של לוין מעניינים אותי פחותמהתנועה של ההחלטה עצמה. ממדאני לא נדרש להורות דבר. אדם שהבטיח את ההפך הגיע מעצמו לעמדתו של ראש העירייה, ואחר כך הציג אותה כשיקול דעתו שלו.
אנה פרויד קראה לזה הזדהות עם התוקפן. תחת לחץ, אדם מאמץ את עמדתו של מי שמאיים עליו, כי לעמוד לצד האיום נראהבטוח יותר מלעמוד מולו. במרץ היה לוין יעד להפגנת “Break the Bonds” מחוץ למשרדו. שבעה חודשים לאחר מכן הוא מדברבשפת המפגינים וקורא לזה שברון לב.
כך מתפשטת השפעתו של פרובוקטור. היא אינה תלויה בכך שהפרובוקטור יפעל. היא תלויה באחרים, שמקדימים אותו ומתאימיםאת עצמם אליו עוד לפני שביקש. כל התאמה כזאת הופכת אחר כך להוכחה שהעמדה הייתה סבירה מלכתחילה. כשהגבול אינונשמר בפסגה, הוא נשחק בכל מקום מתחתיה, ויתור שקט אחר ויתור שקט.
פרובוקטור אינו נרקיסיסט. הוא משהו גרוע יותר, אלים יותר ומרושע יותר. פרובוקטורים הם ביסודם טורפים. הסובבים אותומתאימים את עצמם אליו כי ביסודם הם מבועתים ממנו. המחשבה הלא־מדוברת שלהם היא: “אלמלא חסד האל, זה היה יכוללהיות אני.” וכך הם כורתים אצבע כדי להאכיל את המפלצת, בתקווה שתשבע. היא לעולם אינה שבעה.
מה עלינו לעשות
זעם על לוין לא יועיל. הוא כבר הראה כיצד הוא מגיב ללחץ, ולחץ זועם מצד אחד רק יחזק את תחושתו שהוא לכוד בין שני המונים. התגובה צריכה להיות רגועה, ממוקדת, ולבוא ממי שיש לו מעמד.
בעלי קרנות הפנסיה חייבים להשמיע את קולם
ראשית, מי שהכסף שייך להם צריכים לדבר. קרנות הפנסיה שייכות למורים, לכבאים, לשוטרים ולעובדי העירייה, ונציגי האיגודיםשלהם יושבים בדירקטוריונים. החברים יכולים לשאול את נציגיהם, בכתב ובאופן רשמי, שאלה פשוטה אחת: מדוע רק ישראלהוצאה בשל סיכון, כשרקורד ההחזרים שלה מושלם וההשקעות בסין ובקטאר נשמרו?
פרסמו את הניתוח
שנית, לוין אמר שהניתוח של משרדו עדיין נמשך. מועצת העיר צריכה לדרוש ממנו לפרסם אותו. אם הסיכון אמיתי, אפשר להראותאותו במספרים. אם אי אפשר, הציבור יראה שההחלטה הייתה פוליטית, לא כלכלית.
להעניק אגרות חוב של ישראל: חזרה למנהג אהוב
שלישית, הקהילה היהודית יכולה להשיב בביטחון ולא בתלונות. בתי כנסת, פדרציות ויחידים יכולים לקנות בעצמם אגרות חוב שלישראל, בפומבי, ולומר מדוע. על נסיגת אמון של איש ציבור עירוני עונים בצורה הטובה ביותר כשאחרים מעניקים את אמונם בגלוי. במשך עשרות שנים מאז נוסדו ה־Israel Bonds בשנת 1951, אגרת חוב בתוך מעטפה הייתה מתנת בר ובת מצווה מוכרתבמשפחות יהודיות באמריקה. היא נקראת Israel Bond משום שמדינת ישראל מנפיקה אותה, אך למילה יש משמעות נוספת: באנגלית, bond פירושה גם קשר. אנחנו יהודים, עם שנקרא על שם יהודה, והקשר הזה הוא הקשר שלנו, המחויבות שלנו לארץישראל, מולדתנו האימהית. זה הקשר האימהי שלנו. במאי האחרון קניתי אגרת חוב של ישראל לבר המצווה של נכדי. הגיעה העתלחזור למנהג להעניק אגרות חוב של ישראל כמתנות לבר ולבת מצווה.
לוין אמר שההחלטה הייתה קשה לו אישית. אני מאמינה לו. מי שמזדהים עם התוקפן בדרך כלל חווים זאת כך. המאבק הפנימיהוא הסימן שהוא יודע על מה הוא מוותר.
עלינו לסרב לרקוד בקרקס של ממדאני.
ננסי הרטבלט קוברין, PhD, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור ולוחמה בטרור מתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


