פוסט-טראומה ללא הכלה: הקשר הרגשי וקריסתו השקטה
בשנת 1983, כשהתחלתי את הכשרתי הפסיכואנליטית כעמיתת מחקר שעתידה הייתה להפוך למטפלת קלינית, המונח פוסט-טראומה — שנטבע רק שלוש שנים קודם לכן, ב-1980 — עדיין לא היה מקובל בקרב פסיכואנליטיקאים, לפחות לא בחוויית ההכשרה שלי. מצאתי זאת מוזר, ובכנות מדיר, שכן האבחנה נועדה בדיוק כדי לתת שם להיסטוריה טראומטית קשה. איך יכול תחום שנבנה כולו על חקר הלא-מודע להתרחק מחקר הטראומה עצמה? נחשוב: הכחשה. הצטרפתי לחברה הצעירה ללימודי דחק טראומטי (Society for Traumatic Stress Studies), שנוסדה ב-1985, זמן לא רב לאחר הקמתה. שם התיידדתי מאוד עם ד״ר הרולד קודלר, שעבד במשרד לענייני יוצאי צבא של ארה״ב ומאוחר יותר לימד כפסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר באוניברסיטת דיוק. עברו עלינו שנים מעניינות של הרצאות משותפות בכנסים בינלאומיים. בשנת 2003 הוא ביקש ממני לעזור לו לכתוב את הפרק על טיפולים פסיכואנליטיים עבור הספר Effective Treatments for PTSD, בעריכת ד״ר עדנה פואה, שנפטרה השנה. אני ערכתי את סקירת הספרות הפסיכואנליטית לאותו פרק. לאחר מכן הפכתי לקבלנית צבאית, קיבלתי אישור ביטחוני אמריקאי ואף דיסקיות זיהוי צבאיות. אני מזכירה היסטוריה זו כי היא מעצבת את נקודת המבט שלי על כל מה שיבוא בהמשך. מדרך זו הובלתי אל נפש הטורף בג’יהאד, שכן הדוקטורט שלי עסק בספרות אסלאמית מהמאה ה-16, כדי להבין את היחס התפקודי והדינמי — ואת הקשר הטראומטי — בין הטורף לטרפו: שאלה שמתבררת כקשורה ישירות למה שקורה לגברים ולנשים הנדונים כאן.
הקורא הישראלי מכיר כבר היטב את אוצר המילים של שיבת הלוחם — הזיכרונות הפולשניים, העירנות היתרה, תגובת ההיבהלות מדלת שנטרקת. מה שזוכה לפחות תשומת לב הוא מדוע כל-כך הרבה מקרי התאבדות מתרכזים לא בזמן השירות עצמו אלא אחריו, ובאופן ספציפי בקרב הגברים ששירתו ביחידת היאמ״ם, במשמר הגבול, ביחידות שנבנו על הקשרים ההדוקים ביותר. ברצוני לכנות זאת קריעת המיכל המכיל.
יחידה מבצעית עילית אינה רק כוח לחימה. היא מבנה נפשי, במובן שהעניק למילה הזו האנליטיקאי וילפרד ביון — מושג שאליו לא הגיע מכורסת הקלינאי. ביון היה מפקד טנק במלחמת העולם הראשונה, ואחת החוויות המכוננות מאחורי תיאוריו המאוחרים הייתה לשבת לצד חייל צעיר גוסס תחת הפגזה כבדה, מפגש עם סבל בלתי נסבל שלא יכול היה להרשות לעצמו לספוג אותו במלואו באותו רגע מבלי שייהרס ממנו בעצמו. דונלד וויניקוט, שעסק באותו תחום מזווית אחרת, עבר מלחמה משלו: הוא שירת כמנתח על משחתת של הצי המלכותי הבריטי באותה מלחמה, ובהמשך דיבר בצער על החברים שאיבד. שני הגברים הקדישו את קריירותיהם המאוחרות לפיתוח תיאוריה, משני צדדים מנוגדים של ספת הטיפול, על האופן שבו חוויה בלתי נסבלת הופכת לנסבלת — ביון תיאר כיצד תינוק, המוצף בתחושה גולמית ובלתי נסבלת, אינו מסוגל לעבד אותה לבדו: החומר חייב להתקבל על ידי נפש אחרת, להיות מוכל בה ולחזור בצורה שהתינוק יוכל ממש לחשוב עליה במקום רק לסבול ממנה. הוא כינה זאת מיכל ומוכל (Container and Contained). וויניקוט כינה את הנוכחות האמינה שמאפשרת זאת סביבה מכילה (holding environment). שניהם תיארו למעשה משהו יסודי יותר מפסיכולוגיית האם-תינוק: הם תיארו את התנאי הבסיסי שבו כל בן אנוש מעבד את מה שאחרת היה בלתי נסבל. הקשר הרגשי, במובן הזה, אינו נחמה שמתווספת על ההישרדות. הוא קרוב מאוד להישרדות עצמה — האמצעי שבאמצעותו הופכת חוויה בלתי נתפסת לניתנת למחשבה כלל.
יחידה מבצעית משחזרת מבנה זה בקרב מבוגרים. הגברים והנשים שלצדך ראו את מה שראית. הם אינם זקוקים להסבר. היחידה מעכלת את הטראומה במשותף, בזמן אמת, גם כשאף אחד אינו קורא לכך בשם הזה; זו חלק מהסיבה שלכידות מוערכת מעל כמעט כל דבר אחר בתהליכי המיון וההכשרה. המיכל אינו מבטל את האימה. הוא הופך אותה לניתנת להישרדות — לא באמצעות ריכוך התוכן, אלא בכך שהוא מבטיח שהתוכן הזה לעולם לא יוחזק על ידי נפש אחת בלבד.
ואז השירות מסתיים, או שמגיעים ניירות השחרור, או שמישהו עובר לחיים אזרחיים, והמיכל נעלם. מה שהוחזק בתוך מסגרת משותפת אינו מוחזק עוד על ידי איש. האימה אינה פוחתת; היא מאבדת את המבנה המכיל שלה. זהו פגיעה שונה מהטראומה עצמה: זו הטראומה שמגיעה באיחור, ללא ליווי, אל מרחב נפשי שכבר אין לו קירות סביבו.
שני מקרים אחרונים ממחישים זאת משני כיוונים מנוגדים. מילואימניק, שכבר אובחן עם פוסט-טראומה, שם קץ לחייו יומיים לפני שנדרש להתייצב בעקבות צו קריאה דחוף לשוב לעזה — ההודעה הפעילה מחדש את הדרישה לשוב אל מבנה שכבר לא היה מסוגל להחזיק אותו באמת, והפער בין הציפייה למציאות התברר כבלתי נסבל. חייל נוסף, שאיבד חברים בקרב ומצבו הנפשי הידרדר לאחר מכן, שם קץ לחייו מבלי שהוכר אי-פעם באופן רשמי כנפגע טראומה — מנגנון שאין לו כלל קטגוריה לפצע שלא הותיר רסיסים. משפחתו נאבקה על זכותו להיקבר בין חללי המלחמה, מה שכמעט מהווה המחשה מילולית של הטיעון: החברה לא הצליחה להעניק לו מקום בין הפצועים כי לא הצליחה לראות את הפצע. בסופו של דבר, היא כן.
דפוס שלישי, שנגזר באופן רחב יותר ולא ממקרה בודד, מראה את המיכל נשבר לא סביב שחרור או קריאה למילואים אלא בתוך הרגע עצמו. קצין עם אבחנת פוסט-טראומה מתועדת נותר כשיר לשירות, כשירות שלא לקחה בחשבון במלואה את הסיכונים הכרוכים במצבו. מחוץ לשירות, בעת ביצוע סידור יומיומי עם משפחתו, הוא ניצב ללא כל אזהרה מול איום קטלני, ותוך פעולה של מערכת עצבים שכבר מתוכנתת לסכנה, הורג את תוקפו. הטרגדיה אינה בכך שאדם מאובחן שירת — שירותי הביטחון זקוקים לקצינים מתפקדים — אלא בכך שתהליך האישור לא שקל מה עלולה לעשות נפש חמושה, עירנית-יתר ופגועה מראש כאשר התרחיש הגרוע ביותר אכן מתממש. זהו כשל בפרוטוקול, לא כשל אישי, וזהו כשל שחוזר על עצמו.
מה שדפוס זה גם מבהיר הוא שהמיכל אינו ערובה נגד האירוע המפעיל עצמו. שום מידה של הכלה אינה מונעת ממערכת עצבים עירנית-יתר להיתקל באיום קטלני אמיתי ולהגיב אליו. מה שהמיכל כן נראה כמכריע הוא מה שקורה אחר כך — האם האדם שורד. כאשר מבנה תמיכה נותר מעורב באופן פעיל סביבו לאחר מכן, וממשיך להכיל את מה שקרה במקום לסגת בדיוק ברגע שבו הוא הכי זקוק לכך, ניתן למנוע את התוצאה הגרועה ביותר גם כאשר לא ניתן היה למנוע את הטרגדיה המפעילה עצמה.
יש שיטענו, על בסיס מקרים כאלה, שאבחנת פוסט-טראומה צריכה לפסול באופן גורף אדם מהמשך שירות — שמערכת עצבים המתוכנתת כבר לסכנה, כשהיא נושאת נשק, מהווה סיכון שאף מוסד לא צריך לקבל. החשש אינו קל דעת. אך פוסט-טראומה אינה מצב קבוע; היא משתנה עם טיפול, זמן ונסיבות, ומזכירה יותר מחלה כרונית הנבחנת מעת לעת מאשר פסילה של קבע. הדרה גורפת גם תוציא מהשירות דווקא את הקצינים שניסיונם יקר ביותר, שכן האנשים הסבירים ביותר לשאת אבחנה זו הם לרוב המנוסים ביותר מבחינה מבצעית, לא הפחות מסוגלים — והיא יוצרת תמריץ הפוך לאחרים להסתיר תסמינים במקום לחשוף אותם, מה שאינו מועיל לאיש. המשתנה המדויק יותר אינו האבחנה אלא נוכחותו או היעדרו של מיכל מתפקד סביב האדם הנושא אותה. קצין עם מבנה תמיכה פעיל ומעורב יכול לספוג אפילו את התוצאה הגרועה ביותר ולהמשיך הלאה. קצין ללא מבנה כזה חשוף בדרך שאף פרוטוקול אישור אינו יכול לקזז במלואה. השאלה שראוי לשאול אינה אם אבחנה צריכה לסיים קריירה, אלא אם המוסד וידא שאכן קיים מיכל סביב האדם שהוא ממשיך להצטייד בנשק.
קריעה זו נראית שונה במקצת אצל נשים, וההבדל ראוי שייקרא בשמו במקום שייבלע בתיאור הכללי. למעלה משישים וחמישה אלף נשים שירתו בתפקידי לחימה וקו חזית במהלך המלחמה האחרונה, ומחקרים על נשים לוחמות ישראליות מצאו שהמנבאים החזקים ביותר לפוסט-טראומה שלהן אינם רק חשיפה קרבית אלא חשיפה שמוחמרת בטראומה מינית צבאית ובאירועים פוגעניים מוסרית המושרשים בבגידה — בגידה ספציפית מצד המוסד ומצד האנשים בתוכו. כאן חושבים על התצפיתניות, החיילות הצעירות שהוצבו לתצפית לאורך גבול עזה, שנהרגו, ועל השורדות ביניהן, שרבות מהן העלו אזהרות חוזרות ונשנות לפני השבעה באוקטובר שלא זכו להתייחסות — בגידה שנגרמה בכך שלא האמינו להן, ואינה פחות מוסדית בשל כך. עבור רבים מהגברים שנדונו לעיל, הפגיעה היא בכך שהמיכל נעלם: השחרור מסיים אותו, צו קריאה מאיים לפתוח מחדש מיכל שכבר אינו מסוגל להחזיק, אבחנה נותרת בלתי מוכרת. עבור אישה שהטראומה שלה כוללת בגידה מתוך היחידה שלה עצמה, המיכל עצמו עלול להיות מקור הפגיעה במקום תרופתה. זהו אופן כשל שונה מקריעה. זוהי הכלה שהפכה רעילה מבפנים, מה שעשוי לסייע להסביר מדוע החשיפה מתעכבת כה תדיר בשנים או בעשורים ולא בחודשים — אחת הנשים הישראליות הראשונות ששירתה ביחידת לחימה סמויה של משמר הגבול סיפרה בפומבי שנזקקה ליותר מעשור כדי להבין את המחיר הנפשי של שירותה, ולשש עשרה שנה לפני שפנתה לעזרה או דיברה על כך בכלל. כל תיאור של קריעת המיכל שאינו מבחין בין מיכל נעדר לבין מיכל בוגד יחטיא את ההסבר לכך שדרכן של נשים אל העזרה נראית לעיתים קרובות שונה לחלוטין מזו של גברים.
אם קריאה זו נכונה, המשמעות הקלינית והמוסדית אינה פשוט “עוד סינון לפוסט-טראומה”. המשמעות היא ששחרור, קריאה למילואים ואפילו אישור שירות שגרתי צריכים להיחשב כנקודות שבהן מבנה נפשי עלול לקרוס בשקט, וכל אחת מהן מחייבת התייחסות מכוונת ומתוכננת למה שקורה כאשר החלל בצורת שליחות אינו מתמלא. חוות באק2לייף, מודלי התמיכה ההדדית שבנו הלוחמים בעצמם, עושים באופן אינטואיטיבי בדיוק את זה: בונים מחדש מיכל באמצעים אחרים. הכשל של מוסדות הביטחון וההגנה הציבורית אינו בעיקרו כשל אבחוני. זהו כשל בהבנה שחייל או קצין אינו שב לבדו, ואינו משרת לבדו. היא והוא נושאים כל אחד חלל בצורת שליחות במקום שבו היה אמור להישאר צוות — פער שאף מוסד עדיין לא למד למלא.
בתי משפט וועדות משמעת הנדרשים לשקול מקרים כאלה היטיבו לעשות אילו יטמיעו עיקרון זה ישירות בפסיקותיהם: לכל קצין או חייל המאובחן עם פוסט-טראומה ונותר חמוש או בשירות פעיל יש להבטיח, כחובה מוסדית ולא כמעשה של רצון טוב, מיכל מתפקד — קבוצת עמיתים מיועדת, קלינאי מלווה, איש קשר קבוע וממונה — שנוכחותו נבדקת ונבדקת מחדש כל עוד האבחנה והנשק מתקיימים יחד. היעדרו של מיכל כזה צריך להיחשב כשלעצמו ככשל בכשירות לשירות, ולא סתם כפער מצער. בתי משפט אינם יכולים להשיב את הקשר שיחידה שהתפרקה סיפקה פעם, אך הם יכולים לדרוש שמשהו ייתן על כך את הדין בינתיים.
עבור מי שכבר שוחרר, אותה חובה אינה אמורה לפקוע רק בגלל שהמדים הוחזרו. חובת המוסד היא להציע קשר יחסי — איש קשר עמיתים, דלת קלינית פתוחה דרך קבע, אדם ממונה המתקשר במרווחים צפויים ובנקודות פגיעות ידועות כגון ימי שנה או צווי קריאה — לא לפקח, לעקוב או לנהל תיק קבוע על מי שעזב את השירות. ההבחנה חשובה: מיכל הוא יחסי ומבוסס הסכמה; מעקב הוא מנהלי וכפוי ללא הסכמה. הרישום יכול להיות אוטומטי כברירת מחדל בעת השחרור, שכן הפוסט-טראומה עצמה מדכאת פנייה לעזרה, אך סירוב חייב להיות כן ונקי מהשלכות נסתרות. תמיכה המוצעת באופן זה צריכה להיות ניתנת לצמצום ולסגירה אם האדם מתייצב ומבקש שהיא תסתיים, במקום ללוות מישהו ללא הגבלת זמן. כשמטפלים בכך כך, החובה עונה על הפגיעה המוסרית של הנטישה מבלי לשחזר בדיוק את אובדן העצמאות שהשחרור אמור היה להשיב.
למיטב ידיעתי, מבנה קבוע ומובטח כזה עדיין אינו קיים. מה שיש כיום בישראל הוא אמיתי אך חלקי: רשת טיפול בטראומה הממומנת בתרומות, מרכז לאומי של צה״ל לבריאות הנפש וחוסן העדיין בבנייה, ומדיניות בחינת כשירות למילואימניקים שעודכנה השנה ממש כדי להאריך את חלונות הערעור ולהגביל עד כמה אבחנה עוברת בשרשרת הפיקוד. אך המערכת עדיין פועלת על בסיס חשיפה, ולחשיפה עדיין יש מחיר. מילואימניקים תיארו את תהליך הבדיקה עצמו כמשפיל, והבושה מוערכת בחסר לחלוטין בטראומת הפוסט-טראומה. יש הבוחרים לוותר לגמרי על הכרה רשמית ובלבד שלא יסתכנו באובדן תפקידם ביחידה — כלומר, ובלבד שלא יסתכנו באובדן המיכל עצמו שמאמר זה עוסק בו. עד שהמצב ישתנה, המיכל יישאר משהו שאדם חייב לסכן הכול כדי לשמור עליו, במקום משהו שהמוסד מבטיח.
מקורות
סיקור תקשורתי
Amid Gaza war, PTSD and suicides spike among Israeli soldiers — The Washington Post
Israel faces rising PTSD and suicide among troops amid ongoing conflicts — Modern Diplomacy
IDF women face PTSD in unique ways and support systems must catch up — Ynet
The trauma no one sees: Israel’s war with PTSD (Inbar Peled) — Ynet
The Trauma No One Sees: Israel’s War With PTSD — The Media Line
‘Like being stripped before my battalion’: Reservists battle new IDF PTSD policy — Ynet
מחקרים המשתמשים במושג המיכל
Bion’s Trauma and Trauma Theory
Psychoanalysis, Trauma, and Wilfred Bion
על הכותבת
ספרה האחרון של ד״ר קוברין הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare -- Beyond Ideology, Before Words. הוצאת Atzmaut Press, 2025. ספרה הקודם, The Banality of Suicide Terrorism, יצא זה עתה במהדורה חדשה. היא עובדת כעת על ספרה השביעי, Between Empire and Covenant—The Jewish Bond: Lotman, The Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977. ניתן לעיין בכל יצירתה בדף הכותבת שלה באמזון: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


