ביום שני, 12 באוקטובר, סוכני היחידה לחקירות ביטחון המולדת (HSI) ביצעו צו חיפוש שאושר בבית משפט בביתה של חברתהקונגרס אילהאן עומר בוושינגטון. הם לקחו את הטלפון שלה, את הדרכון, מחברות ומחשבים. חבר מושבעים גדול במינסוטההוציא יותר מתריסר זימונים, חלקם לקרובי משפחתה. משרד המשפטים לא אמר באיזו עבירה הוא חושד, אך לפי הוול סטריטג’ורנל השאלה היא אם היא או אביה המנוח מסרו גיל שגוי שלה במסמכי הגירה לפני עשרות שנים, כדי שתוכל לקבל אזרחות דרךהתאזרחותו, והמטרה היא לשלול את אזרחותה. תגובתה של עומר הגיעה בתוך שעות: זה טראמפ שמכוון אל “אויביו הפוליטיים”, והיא “לא תושתק”. הקמפיין שלה החל במהרה לגייס כסף על גבי החיפוש: “לא אכרע בפני בריונים פשיסטים”. חברת הקונגרסרשידה טליב הרחיקה לכת ותיארה את החיפוש כהתקפה על עומר, על אמריקאים סומלים ועל תושבי מינסוטה.
את הצעד האחרון הזה אני רוצה לבחון, כי ראיתי אותו בעבר.
גרתי שנים בסנט פול. בקיץ 2005 הכשרתי 320 שוטרים ממשרד השריף של מחוז הנפין בנושא האסלאם הקיצוני, בקבוצות שלעשרים, והשריף מקגואן התיר לי לערוך ראיונות בבית המעצר של המחוז. כנופיות סומליות כבר היו קיימות אז. ב-2009 נהרגושבעה גברים סומלים באזור מיניאפוליס בתוך עשרה חודשים, והרשויות סברו שסומלים אחרים, חברי כנופיות, אחראים לכך. ובכלזאת, בראיונות שלי אף צעיר אחד לא הזדהה כחבר כנופיה. הקבוצה הייתה שם; היחיד שבתוכה לא היה.
היום הכנופיות חזרו בדור חדש. שריף מחוז רמזי, בוב פלטשר, מונה כשתים עשרה כנופיות סומליות עם כ-300 חברים, הקשורותלארבעה עשר מקרי רצח ולמעלה ממאה אירועי ירי בשנתיים: בטקסי סיום, ביריד המדינה, במסיבת צפייה במונדיאל. חוקרהכנופיות שלו עצמו אומר שרוב החבורות האלה אינן מוכרות סמים. הן נלחמות על יוקרה. אלימות ללא רווח חומרי, המוכרזתמראש ומועלית בפני קהל, היא אלימות בשירות הכבוד.
וכשהשריף קרא לבעיה בשמה, מנהיגי הקהילה וחבר מועצת עיר יליד סומליה כינו את דבריו מסוכנים. התביעה של מחוז הנפיןהכחישה שהכנופיות קיימות בכלל. התגובה לא הייתה “הצעירים האלה צריכים לתת את הדין על מעשיהם”. היא הייתה “אתםתוקפים אותנו”.
זהו ההיגיון של בושה וכבוד. בתרבות שבטית, הכבוד שייך לקבוצה, לא לאדם. עוולתו של יחיד אינה שלו; היא מכתימה אתהשושלת. לכן הקבוצה מלכדת שורות, היחיד נעלם בתוכה, וכל מי ששואל שאלה הופך לאויב של העם כולו. יש רק העדר.
מבחינה פסיכואנליטית, זהו סיפור על היפרדות. מרגרט מאהלר תיארה את התהליך שבו התינוק נפרד לאט מהאם והופך לעצמינפרד. המצפון, היכולת לשאת באחריות, צומח מתוך ההיפרדות הזאת. אדם שמעולם לא הורשה לעמוד לבדו אינו יכול בקלותלעמוד באחריות. בתרבות שמענישה היפרדות, המצפון אינו נעלם. הוא יורד למחתרת. הבעתו הופכת למסוכנת.
אנו רואים אותו עולה אל פני השטח, במחיר כבד, אצל הנשים הסומליות שהביאו השנה הצעת חוק במינסוטה להקמת צוות משימהבנושא מילת נשים, עבירה פלילית חמורה במדינה מאז 1994 שאיש מעולם לא הועמד לדין בגינה. אנו רואים אותו אצל הניצולהשסיפרה לעיתונאי שהמנהג שורד בזכות לחץ משפחתי ושתיקה. אנו רואים אותו אצל ניצולי שבט האיסאק בסומלילנד, שהקדישועשרות שנים לתיעוד רצח העם שביצע נגדם משטרו של סיאד בארה. אלה אנשים שנפרדו מהעדר ושילמו על כך.
וזה מחזיר אותי לאילהאן עומר, כי היא מסוגלת בעליל להתבטאות אישית עזה. היא מתריסה בקלות מול נשיאים, מפלגות ועמיתים. ובכל זאת, בכל פעם שהיא נדרשת לתת דין וחשבון על דבר מה בעצמה, היא נמסה בחזרה אל הקולקטיב.
הבה נבחן את השאלות שנשאלה.
נישואיה ב-2009 לאחמד נור סעיד אלמי. מבקרים טוענים זה שנים שהוא אחיה ושהנישואים היו הונאת הגירה. היא מכנה זאתשקר מגעיל. שום בית משפט לא קבע אחרת, ושום סוכנות לא פרסמה הוכחה. אבל תחקיר של הוושינגטון אקזמינר מ-2019 מצאעשרות מסמכים עם סתירות בהצהרותיה על נישואיה, ובשבע שנים היא מעולם לא סגרה את העניין בראיות הפשוטות שכל אדםיכול להציג. שאלה ותיקה כל כך הייתה צריכה להיות מוכרעת מזמן.
גילה. לפי הודעות דוא”ל שבדק הניו יורק פוסט, צוותה שינה במאי 2019 את שנת הלידה הרשומה שלה מ-1981 ל-1982. ב-2018 אמרה לאתר The Intercept שקיבלה אזרחות לפני גיל 18, דרך התאזרחות אביה. שנה אחת היא ההבדל בין זכאותלדרך הזאת לאזרחות לבין היעדרה. למען ההגינות, ממשל ביידן בחן את אותה טענה וזנח אותה מחוסר ראיות, ושלילת אזרחותהיא תיק שקשה לזכות בו בבית משפט. אם הבעיה טמונה במה שכתב אביה בשמה, אין להאשים את הילדה. את האישה הבוגרתאפשר לשאול על כך.
Feeding Our Future, הונאת הקורונה הגדולה ביותר בארצות הברית, גנבה מאות מיליונים שיועדו לילדים רעבים במדינתהשלה. אין ראיה פומבית שהיא נטלה בה חלק. אבל דוח פיקוח של בית הנבחרים של מינסוטה מצא שחוק ה-MEALS שלה ריכךאת הכללים שהרמאים ניצלו, וכשהוועדה הזמינה אותה להעיד על מה שידעה, היא מעולם לא השיבה.
כספיה. הצהרת ההון שלה ל-2024 הראתה משק בית בשווי של בין 6 ל-30 מיליון דולר, לעומת כמעט כלום קודם לכן, כמעט כולומקרן ההון סיכון ומהיקב של בעלה, טים מיינט. כשוועדת הפיקוח של בית הנבחרים ביקשה את רישומי החברות, מיינט לא נענה, והעניין הועבר לוועדת האתיקה. אז תיקנה את ההצהרה, האשימה את רואה החשבון שלה, ושווי החברה ירד לאפס. ג’נין פירו, התובעת הפדרלית בוושינגטון, אומרת כעת שמשרדה בודק גם את ההצהרות האלה.
אביה. בספר זיכרונותיה כינתה את נור עומר מוחמד מחנך. עיתון הקהילה שלה עצמה, Sahan Journal, זכר אותו אחרת כשמתב-2020: קולונל שהוכשר בברית המועצות, שפיקד על גדוד במלחמת 1977–78 עם אתיופיה ושירת בצבאו של סיאד בארה עדנפילת המשטר ב-1991, הצבא שהחריב את הרגייסה ואת בוראו. אין ראיה מתועדת שהוא עצמו השתתף ברצח העם של בניהאיסאק, ואני לא אטען זאת. אבל היא מעולם לא התמודדה בפומבי עם המשטר ששירתה משפחתה, אף שניצולי האיסאק חייםבמחוז הבחירה שלה.
ונאמנויותיה. בינואר 2024 נאמה בסומלית בפני אמריקאים סומלים במיניאפוליס. אם אמרה “קודם סומלית, אחר כך מוסלמית” שנוי במחלוקת. אבל בתרגום שהיא עצמה אימצה, היא אמרה לקהל שממשלת ארצות הברית תעשה מה שנבקש ממנה, ושכל עודהיא בקונגרס, איש לא ייקח את הים של סומליה. כשישראל הכירה בסומלילנד בדצמבר 2025, היא התנגדה וטענה שישראל רוצהאת השטח כדי להעביר אליו את תושבי עזה. (עליי לציין שאני מנהלת המחקר של אגודת הידידות ישראל–סומלילנד, שאני חברתהנהלה במכון MAAN לדיפלומטיה ולעניינים גלובליים בהרגייסה, ושביקרתי בהרגייסה בהזמנה רשמית של ממשלת סומלילנד.)
כל אחת מאלה היא שאלה לאישה אחת. ובכל פעם, התשובה חוזרת בגוף ראשון רבים: תוקפים אותנו, את הקהילה שלנו, את העםשלנו. היחיד מסתתר מאחורי השבט, והשבט בולע את השאלה.
החיפוש בביתה עשוי להוביל לכתבי אישום או לא להוביל לשום דבר. זה עניין לבתי המשפט. אם המסמכים שבמרכז התיק היו שלאביה, לא היא כתבה אותם. אבל היו לה עשרות שנים, ומושב בקונגרס, כדי לתת עליהם את הדין, והיא השיבה על כל שאלה כאילוהייתה התקפה על עמה. הדפוס כבר גלוי. חברת קונגרס נשבעת אמונים כיחידה, והיא נושאת באחריות כיחידה. כל עוד אינהמסוגלת לענות בשם עצמה, ולא דרך העדר, היא מבקשת מקהילה שלמה לשאת את מה שהוא שלה בלבד.
ד”ר ננסי הרטבלט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור מתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9



