אתמול, בפוסט ממדאני, אל-סעיד ועומאר: להטוט המילים האכזרי — מצבים נפשיים פרימיטיביים: כשהנפש אינה מסוגלת לסמל, היא מסיטה
https://nancyharteveltkobrin.substack.com/p/mamdani-el-sayed-and-omar-the-vicious
שאלתי היכן חסרות קוביות ה”חשיבה” שלהם. הנה התשובה, ומדוע כל כך קשה להתמודד עם זה בהקשר של הג’יהאד, אך לא בלתי אפשרי.
קודם כול, מילה על “פרימיטיבי” בצירוף מצבים נפשיים פרימיטיביים. רבים אומרים שזה אינו מונח נכון פוליטית. אני חולקת. זהו מונח ותיק, שנעשה בו שימוש אחרי מלחמת העולם השנייה בידי הוגי יחסי אובייקט כמו ויניקוט. לכולנו יש מצבים נפשיים פרימיטיביים מסוימים, השאלה היא באיזו מידה, אבל המונח מתאר היטב ומאיר בעיה שכמעט אף פעם אינה נדונה כשעוסקים באיסלאמיסטים, בג’יהאדיסטים ובקיצונים.
בשלוש השנים הראשונות לחיים, הילד חי במצבים נפשיים פרימיטיביים. רגשות נחווים לפני שאפשר לתת להם שם, לחשוב עליהם או למקם אותם בעצמי נפרד. תינוק אינו חושב “אני מתבייש”. פחד, נחמה והתכנסות מגיעים אליו דרך פניה, קולה, מגעה ומצב רוחה של האם. זהו הקשר האמהי, הדיאדה האמהית, המטריצה האמהית המוטמעת בתרבות. האם היא המתורגמנית הראשונה של התרבות עבור התינוק.
עם הזמן, תגובתה הקבועה עוזרת לתינוק לשאת את הבלתי נסבל, וקוביות הנפש מתחילות להתייצב במקומן: היכולת לחכות, להרגיש אשמה, לומר “אני עשיתי את זה”, ולשאול מה פירוש הרגש.
בתרבות של בושה וכבוד, במיוחד במקום שבו נהוגים מילת נשים ו/או רצח על כבוד המשפחה (מילת נשים בסומליה; רצח על כבוד המשפחה בפקיסטן, באפגניסטן, בחלקים מטורקיה ובחלקים מהעולם הערבי), האם המניחה את הקוביות הללו סובלת לעיתים קרובות מהתעללות ומעמדה נמוך. עליה לשמור על שמה של המשפחה, לצפות לשיפוטיות ולשמור על השקט.
החרדה שלה היא תגובה שפויה לסכנה אמיתית, אך התינוק קולט אותה כ”אימה”, כשאלה מי בטוח ומי לא, כקרבה שאפשר לשלול — נטישה. הקוביות של ההרהור ושל עצמי נפרד אינן נבנות, כי מי שבונה אותן כמעט שאינה רשאית לעצמי משלה. התינוק גם לומד מוקדם באיזה צד של קו הקבוצה כל אחד נמצא, הרבה לפני שיש לו מילים לכך.
מדוע איננו רואים את הקוביות החסרות? כי שום דבר אינו נראה לא בסדר. המשטח קריר ומלוטש, בדיוק כמו השלישייה האיסלאמיסטית הקטלנית ממדאני–אל-סעיד–עומאר. מתחת נמצא מה שאני קוראת לו הקרחון הוולקני. שום דבר אינו חסר לעין עד ששאלה הוגנת חושפת אותו. אז הנפש שאינה יכולה להחזיק אמת כואבת על עצמה משליכה אותה החוצה, אל השואל. החשיפה נחווית כהשמדה, ולכן ההסטה מיידית.
מדוע זה כה קשה בהקשר של הג’יהאד?
• ראשית, הנזק קדם-מילולי. טיעונים וראיות אינם יכולים להגיע למה שמעולם לא הועלה במילים, כלומר לא סומל.
• שנית, בתרבות שבה הכבוד הוא הכול, הזעם נראה כנדרש מהמצב, והאלימות מוצגת כמטהרת, כאילו הדם יכול לשטוף את ההשפלה. למעשה, במלחמה יש להקיז דם במכוון כדי לטהר את הכבוד. האדם פונה החוצה כדי להעניש את מקור הבושה במקום לשאול על מה הזעם מגן.
• שלישית, מי שנחשף חווה את עצם השאלה כהתקפה, ולכן בירור כן מחמיר את ההתחמקות.
• רביעית, סלחו לי על שאני אומרת זאת, כי כל כך הייתי רוצה שספרי הלימוד יוכלו “לתקן” את הבעיה, אבל עלינו להיות כנים עם עצמנו — זה כמו להניח פלסטר על פצע טראומטי בוער של הנפש. ספרי הלימוד מגיעים באיחור. עד שהילד פוגש אחד מהם, הרגשות כבר מוכרים לו.
מה יש לעשות?
• להתחיל במקום שבו הקוביות מונחות: להגן על אימהות ולהעלות את מעמדן, באמצעות הגנה משפטית, חינוך לבנות ותמיכה בגיל הרך.
• לנקוב בשמן של הנורמות הספציפיות שגורמות לשליטה להיראות כסגולה ולאלימות להיראות כתיקון, ולהטיל על המבצעים אחריות מלאה.
• להסיר סטריאוטיפים מספרי הלימוד וללמד ילדים שאלימות היא בחירה ולא דרך להשיב את הכבוד.
• לנקוב באומץ בשמם של המבצעים הטורפים: לכוון את כל זה אל המבנה ואל המבצעים, לעולם לא אל עם שלם. ועלינו לאמן את העין להישאר על השאלה בעוד היד נעה.
• לומר בלי עמימות לכל מנהיגי המדינות והאזורים הללו: זו הבעיה התרבותית שלכם, שנכפתה עלינו ואיננו רוצים בה. הבעיה שלכם הפכה לבעיה שלנו, ואנו מציבים גבולות ולא נקבל אותה.
שתי הסתייגויות. הראיות תומכות בקטגוריזציה חברתית מוקדמת ובהשפעת הניסיון. הן אינן מראות שתינוקות שונאים, או שיש דרך אחת מהעריסה לג’יהאד. וזה מתאר התנהגות בעת חשיפה, לא אבחנה של איש.
מקורות:
קטגוריזציה גזעית אצל ילדים בהקשר: https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC4836385/
התפתחות קטגוריות חברתיות ושפה: https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC7577394/
מדריך האו”ם לדיווח על אלימות נגד נשים ונערות: https://www.un.org/sexualviolenceinconflict/wp-content/uploads/2020/01/report/reporting-on-violence-against-women-and-girls-a-handbook-for-journalists/371524eng.pdf
דוח הפרלמנט הבריטי על התעללות מה שמכונה על רקע כבוד: https://publications.parliament.uk/pa/cm5803/cmselect/cmwomeq/831/report.html
UNFPA, צדק מגדרי ומשפט באזור המדינות הערביות: https://arabstates.unfpa.org/en/publications/gender-justice-and-law-arab-states-region
Nancy Hartevelt Kobrin, PhD, היא פסיכואנליטיקאית מתל אביב וחוקרת של מלחמה בטרור.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



