הג’רוזלם פוסט דיווח השבוע שקמפיין ג’אנפדא של איראן — פרסית ל“מי שמקריב את חייו”, מ-ג’אן, חיים, ופדא, הקרבה — יאמןבקרוב ילדים מתחת לגיל חמש עשרה, כאשר גילאים צעירים עוד יותר כבר מתוכננים. ברשומה הקודמת שלי, כפייה, לא שכנוע, טענתי שהטרור פועל בכך שהוא משליך את התודעה הבוגרת חזרה למצב שקדם לכל הערכה — התלות חסרת האונים שלהינקות. ג’אנפדא עושה משהו אכזרי ויעיל יותר. הוא אינו זקוק לכפות את הרגרסיה הזו. הוא מגייס ילדים לפני שהתודעה סיימהלבנות את היכולת שהטרור מנסה לפרק מלכתחילה.
אינדיבידואציה אינה אירוע חד-פעמי המוסדר בינקות ומסתיים אז. ההפרדה-אינדיבידואציה המוקדמת של מאהלר, בשנות החייםהראשונות, היא רק המעבר הראשון. בלוס כינה את השני: ההתבגרות שבה על אותה עבודת התפתחות ברובד גבוה יותר, ובונה— דרך מעברים חוזרים, לא אחד בלבד — את העצמי העצמאי, המסוגל להעריך, לשקול עלויות ולבחור בהתנגדות. כל מעבראמור להשאיר אחריו עצמי יציב יותר מקודמו.
זה אינו חדש עבור המשטר; זו חזרה לשיטה. במהלך מלחמת איראן-עיראק, האייתוללה חומייני הזמין אלפי מפתחות פלסטיקמטייוואן לתלייה על צווארי ילדים איראנים שנשלחו לפנות שדות מוקשים בגופם, כשהוא אומר להם ולהוריהם המבועתים שהמפתחמבטיח כניסה לגן עדן — פרט שכתבתי עליו לראשונה בספרי Penetrating the Terrorist Psyche. המפתח היה תותב נפשיבמובן המילולי ביותר. ילד בגיל הזה עדיין לא בנה את המנגנון לייצג בעצמו משהו מופשט כמו עולם הבא; החפץ עשה את ההחזקהשהתודעה שלו עצמו עדיין לא יכלה לעשות. אך המפתח מילא גם תפקיד שני, אפל יותר: הוא איפשר למשטר שלא יכול היה לשיםאת הטרור שלו עצמו במילים להעביר את הטרור הבלתי מדובר הזה ישירות לילד, בצורת חפץ, ולא כדבר הדורש שפה. המוותהפנימי של המחבל עצמו אינו נשאר כלוא בתוכו. הוא מועבר הלאה, באופן קונקרטי, לדור הבא שעדיין אינו יכול לסרב לו.
הגוף אינו המקום היחיד שבו הגיון זה פועל. בפרקטיקה השיעית, טטביר — הכאת המצח בלהב במהלך עשוראא עד לדימום — נושאת את אותה הוראה בשורש שלה עצמה: המילה הפרסית תבר פירושה גרזן. גם ילדים נחתכים, וילד שצופה, ממתין לתורו, נושא את מה שכיניתי הידיעה חסרת המילים שגופו אינו שלו לגמרי כדי להגן עליו. רייך כינה את ההגנה שאדם פגיע בונה שריוןאופי — מעטפת שנכנעת רק למכה, ברגע שהתקשתה. הטטביר מציג את ההיגיון הזה ישירות על הבשר, כמסירות. משטר הקובראת הפרויקט השמור ביותר שלו תחת Pickaxe Mountain, הנקרא על שם המכוש הנדרש כדי לפרוץ פנימה, מציג את אותוההיגיון בקנה מידה לאומי. בכל רובד — מצחו של הילד, נפשו של הילד, הפנים הנסתרים של המדינה עצמה — התאוריה הפועלתזהה: מה ששוריין לא ייפתח לחשיפה. רק הגרזן מגיע אליו.
ג’אנפדא אינו זקוק עוד למפתח הפלסטיק או ללהב, והסיבה גרועה מיעילות בלבד. ילד שגדל בתוך משטר המגיע לילדיו שלו בדרךזו — בחפץ, בלהב, וכעת בסיסמה — עבר בדרך כלל הפרעה בעבודת ההתפתחות שהסימבוליזציה דורשת — הבעת רגשותבמילים, שימוש אמיתי בשפה, לא שטחי — עוד הרבה לפני גיל שתים עשרה. אין תודעה בלתי מפותחת הממתינה לחפץ שיתפוסאת מקומה; יש תודעה פגועה שמעולם לא סיימה לבנות את היכולת לסמל כלל. הסיסמה נכנסת לחלל הזה לא כרעיון שהילד הבין,אלא כמכשיר האחרון בשרשרת שכבר כוללת את המפתח ואת הלהב — כוח המופעל במקום שבו הייתה אמורה להיות שפה.ילדים אלה יכולים להישמע מסורים, יכולים להפיק במהירות את משפטי השייכות וההקרבה, בדיוק כפי שמודל שפה יכול להפיקמשפטים שוטפים בלי דבר מתחת שמארגן את מה שהמילים מתייחסות אליו. זה נשמע כמו שכנוע. זה קרוב יותר לתבנית מאשרלמשמעות.
זו הגרסה העמוקה יותר של אותה טענה קודמת, והקשת של ארבעת העשורים מראה עד כמה זה מכוון. אוכלוסייה בוגרת מוטרדתחזרה לתודעה שהייתה לה פעם ויכולה, באופן עקרוני, להשיב אותה. דור שהושג בדרך זו — מפתח, להב, סיסמה, כל אחדמהונדס למטרתו — אינו עובר רגרסיה. הוא נמנע ממנו לסיים אי פעם את המעבר שהיה מייצר תודעה המסוגלת לסמל את חוויתהשלה, שלא לדבר על להתנגד לזו של המשטר. מה שחבוי בתוך הר עדיין ניתן למצוא, בכוח מספיק. מה שנמנע בתוך ילד, ברגעשהכוח מחליף את המילה, אינו דבר שהכוח יכול להשיב.
ד”ר קוברין היא מומחית ללוחמה בטרור ופסיכואנליטיקאית, בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית. היא בוגרת תוכנית Human Terrain Program בליבנוורת’, קנזס. ספרה האחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare -- Beyond Ideology, Before Words. Atzmaut Press, 2025. כעת היא עובדת על ספרה השביעי, Between Empire and Covenant—The Jewish Bond: Lotman, The Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977. את מלוא יצירתה ניתן למצוא בדף היוצרת שלה באמזון: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


