מאת ננסי הרטוולט קוברין, ד״ר
פוסט זה נכתב במקור כפוסט 48 מתוך סדרת פוסטים בבלוג מלחמה בעקבות 7 באוקטובר.
[תרגומי בינה מלאכותית לעברית, פורטוגזית וצרפתית יופיעו בפוסטים נפרדים ב־Substack בשל אורכם]
אתמול, ב־“חלקי גוף”, כתבתי על האופן שבו חמאס וטרור ג׳יהאדיסטי מצמצמים בני אדם לשברים ולאובייקטים — כיצד הגוף הופך לנשק, למסר, ולכלי פוליטי של אימה. היום אני רוצה להעמיק, אל משהו אינטימי ועתיק יותר מאסטרטגיה: דם. מה הוא אומר. מה הוא עולה. ומה הוא יכול, כנגד כל ציפייה סבירה, ליצור.
זה גם סיפור על מתנתו של אדם גוסס, על מלון חמישה כוכבים בתוניסיה שבו נשים לא הורשו חדרים משלהן, על פרופסור מה־PLO שהפך לשותפי לחדר מבלי דעת, ועל יאסר ערפאת בגלות ממש בהמשך הדרך. אבל אני מקדימה את המאוחר.
חמאס מצהיר על הצורך שלו
בתכנון הכאוס של 7 באוקטובר, חמאס ביקש לעורר את ישראל לפלישה קרקעית רחבה לעזה. עמוד תווך מרכזי באסטרטגיה זו היה לייצר מספרים גבוהים של נפגעים פלסטינים. זו לא הייתה טעות טרגית. זה היה התכנון. מנהיגו הפוליטי של חמאס בדוחא, איסמעיל הנייה, אישר זאת בעצמו, באופן ישיר, בנאום וידאו ימים לאחר הטבח:
“אנחנו אלה שצריכים את הדם הזה, כדי שיעורר בנו את הרוח המהפכנית, כדי שיעורר בנו נחישות, כדי שיעורר בנו את רוח האתגר ו[ידחוף אותנו] להתקדם קדימה.”
הנה זה. לא פליטת פה. לא לשון נקייה. הצהרה. חמאס לא רק סובל נפגעים פלסטינים — הוא זקוק להם. הדם אינו נזק אגבי בחישוב שלו; הוא המנוע. גופות פלסטינים הנופלים בכמות מספקת ייצרו זעם בינלאומי, ישמרו את הנרטיב המהפכני, וישאירו את חמאס פוליטית בחיים. זה מה שהפסיכואנליטיקאית שבי מזהה כארגון מונע־מוות: כזה שניזון מאובדן משום שאובדן הוא הדלק היחיד שהוא מכיר.
ביום הזיכרון הישראלי (יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל), צפירות חורכות את האוויר. המדינה עומדת דום. משפחות עולות לקברים. המילה דם — דָּם — מרחפת מעל הכול. אני רוצה לדבר על מהו דם באמת, פסיכואנליטית ותרבותית, משום שהאמירה של הנייה היא אחד החלונות המחשפים ביותר לנפש הג׳יהאדיסטית שניתנו לנו אי פעם בשפה ישירה. ואני רוצה לספר את הסיפור על איך הבנתי זאת — לא דרך טקסט, אלא דרך מעשה.
לתת דם, ממשית
ברוב חיי הבוגרים הבנתי דם כפי שרוב האנשים החילונים במערב מבינים אותו: ביולוגית ומטאפורית. קשרי דם היו משפחה. שפיכת דם הייתה אלימות. תרומת דם הייתה תרומה אזרחית, מחט וביסקוויט אחריה. גדלתי בתוך מבנה משפחתי שפעל כמו שבט — היררכי, מחויב נאמנות, עם קודים פנימיים משלו לגבי מי חשוב ומי לא. כצעירה ביותר והקטנה ביותר מבין שתי בנות, הייתי בשלב הנמוך ביותר. הייתי השעיר לעזאזל. ועדיין, כל האינטימיות הזאת עם דינמיקות שבטיות לא לימדה אותי מה דם באמת אומר לאנשים שחיים בתוך תרבויות של בושה–כבוד. הייתי קרובה לאש בלי להרגיש את חומה.
החינוך שהייתי צריכה הגיע ממקור בלתי צפוי: אדם שבמשך זמן רב סירב להכיר בקיומי.
לפני שהגעתי לאוניברסיטת מינסוטה, למדתי לדינו — ספרדית עתיקה הכתובה באותיות עבריות, השפה שהיהודים הספרדים נשאו איתם לגלות אחרי 1492. רציתי להעמיק בכך דרך לימוד המראה שלה: אלחמיאדו, ספרדית עתיקה הכתובה באותיות ערביות, המסורת שהמוסלמים נשאו איתם כאשר גם הם גורשו. שתי השפות הן תאומות שנפרדו בגירוש — אותה לשון עממית, מפוצלת לשני כתבים, שתי תפוצות, שתי שתיקות. כדי להבין אחת, הרגשתי שעליי להבין את השנייה. היה רק חוקר אחד בארץ עם המומחיות שהייתי צריכה. כתבתי לו שלוש פעמים. הוא לא ענה לאף מכתב.
הגשתי מועמדות למינסוטה בכל זאת. זכיתי במלגת בוש — מלגת דוקטורט מלאה — ונסעתי. הוא הפך למנחה הדוקטורט שלי.
הוא היה נוצרי לבנוני שגדל בבוגוטה, קולומביה, ממשפחה מהפזורה המסחרית הלבנטינית הגדולה — לבנונים וסורים נוצרים שהקימו רשתות מסחר ברחבי אמריקה הלטינית במאות ה־19 וה־20, והביאו איתם את הערבית, המארונים, ואת עולם חברתי שמאורגן כולו סביב דם: כבוד משפחתי, נאמנות שבטית, חובות קרבה החוצים אוקיינוסים ודורות מבלי להתרופף. הוא גדל בתוך העולם הזה. הוא נשא אותו בעצמותיו גם כשהפך לאחד החוקרים הבולטים של האסלאם בימי הביניים באקדמיה המערבית. הוא כתב את ההיסטוריה הקלאסית של ספרד המוסלמית — הטקסט הסטנדרטי בתחום, הספר שכל מי שעוסק בו מכיר. ספרו פורסם באוניברסיטת מינסוטה ב־1973, ובכל זאת לא הופיעה בו אפילו מילה אחת על ג׳יהאד. כאשר טאריק בן זיאד פלש עם צבאו בשנת 711 לספירה, זה היה כאילו הגיע כתייר. אך זה היה האיש שהייתי צריכה למצוא, והוא לא ענה למכתבי.
הוא לא רצה להנחות אותי משום שהייתי יהודייה, אף שלעולם לא אמר זאת ישירות. התשובה הייתה בשתיקה. המכתבים שלא נענו כבר הבהירו את עמדתו; כעת אישר זאת בנוכחותו. ובכל זאת, מסיבות שאף אחד מאיתנו לא ניסח במלואן, המשכנו. היחסים לא היו קלים. היה בהם חיכוך, זהירות, המתח המסוים של שני אנשים מקהילות עם היסטוריה ארוכה, לא פתורה ואלימה, המנסים לעבוד יחד באופן אינטלקטואלי צמוד. פיקחתי על עצמי בזהירות. המשכתי להגיע.
ואז הוא חלה במחלה קשה. סרטן דם ספציפי למאגר הגנטי הים־תיכוני. האבחנה נשאה אירוניה שלא פספסתי: האיש שעבורו דם ושושלת היו האדריכלות של העולם החברתי — נהרס מבפנים על ידי הדם שלו עצמו.
כיהודייה, התחלתי לבקר אותו — מצוות ביקור חולים. הגעתי בערך כל עשרה ימים. אפיתי עוגות אנג׳ל פוד, קלות לעיכול, והבאתי אותן. הוא עבר עירויי דם. הייתה כריתה. הביקורים לא היו קלים. הוא לא היה אדם שקיבל פגיעוּת בקלות, והמחלה לא ריככה אותו. אבל המשכתי לבוא.
יום אחד כשיצאתי, עצרתי בדלת. אשתו עמדה שם. משהו בי נע — לא מחשבה, אלא אינסטינקט שעולה מעל החלק השומר והזהיר בי. פניתי אליה ושאלתי:
“את צריכה שאתרום דם?”
היא דמעה. שמעתי את עצמי אומרת: “ראו בכך כעשוי.”
הלכתי לבית החולים. תרמתי דם. הוא נזקף לזכותו. בביקור הבא, משהו בחדר השתנה באופן שקשה לי לתאר, מלבד לומר שהזהירות נעלמה. לא התרככה — נעלמה. בעולם שממנו הגיע — לבנוני, לבנטיני, מאורגן סביב חובות קרבה מקודשים — עברתי סף. נתתי מגופי. הפכתי, במובן הביולוגי המילולי ביותר שהתרבות שלו מכירה, למשפחה. לא דרך טיעון. לא דרך שנים של נאמנות. דרך דם, שניתן בחופשיות. המטבע העתיק ביותר שיש.
מתנתו של אדם גוסס: לה מרסה, תוניסיה
כאשר גסס, עשה משהו שלא ציפיתי לו. הוא נתן לי את הזמנתו להציג בכנס אקדמי שמומן על ידי הסעודים בלה מרסה, תוניסיה.
אני רוצה שתשהה במה שזה אומר. האיש הזה — שלא ענה למכתבי, שלא רצה להנחות אותי משום שהייתי יהודייה, שבא מעולם שבו דם קובע מי בפנים ומי בחוץ — נתן לי כעת, על ערש מותו, את מקומו בשולחן. כניסה שנרכשה בדם. הדם שלי, שניתן לו. וכעת הוחזר אליי כמעבר לעולם שלא היה לו כל סיבה לקבל אותי.
הכנס היה גדול — אולי שלוש מאות חוקרים. הוא התקיים במלון חמישה כוכבים יפהפה על חוף הים התיכון. ואני הייתי היהודייה היחידה.
הנהלת המלון הודיעה למארגני הכנס שנשים אינן יכולות לקבל חדרים משלהן. שוכנתי עם שותפה לחדר: פרופסורית לספרדית מאוניברסיטת אינדיאנה, נעימה, מקצועית, אקדמית. חלקנו חדר ללא בעיות. רק מאוחר יותר גיליתי שהיא הייתה חברה ב־PLO.
ויאסר ערפאת היה בלה מרסה. הוא גורש מלבנון לאחר מלחמת 1982 והעביר את בסיס ה־PLO לתוניסיה. הוא היה שם, לא רחוק, בעוד אני — אישה יהודייה שתרמה דם לחוקר נוצרי לבנוני במינסוטה — ישבתי במלון חמישה כוכבים והצגתי מחקר אקדמי בפני שלוש מאות אנשים, שאף אחד מהם לא היה יהודי, כשחברת PLO ישנה במיטה לידי.
מעולם לא שכחתי את איכות הסוריאליזם הזה. הים התיכון מחוץ לחלון. המלומדות בתוך החדר. ערפאת אי שם בקרבת מקום, מנהל את גלותו. ואני שם משום שאדם גוסס החליט שהדם שנתתי לו שווה תגמול.
זה מה שדם שניתן — ולא נשפך — יכול לעשות. הוא יכול לפתוח דלתות שלא נבנו עבורך. הוא יכול להעביר אותך לחדרים שאין לך בהם כל מקום לפי כל חישוב רגיל. הוא יכול להפוך אותך, בניגוד לכל היגיון, לנציג של מישהו.
שלוש אמונות ליד קבר אחד
כאשר מת, התבקשתי להספיד אותו בלוויה שלו.
היה מואזין. היה כומר. והייתי אני — אישה יהודייה, בת לרב, פסיכואנליטיקאית שבילתה את חייה בניסיון להבין את התודעות שמייצרות טרור. שלוש הדתות האברהמיות עמדו ליד קבר אחד, ואני דיברתי בשם היהודים.
ציטטתי מאיוב — השאלה הגדולה ממזמור החכמה, פרק כ״ח, פסוק י״ב:
וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִינָה
“אבל החכמה מאין תימצא, ואי זה מקום בינה” — איוב 28:12
זה היה ציטוט נדיב. נאמר על קברו של אדם שבילה את חייו בחיפוש בדיוק שם — בגבולות בין שפות, בין תרבויות, בין עמים. הוא מצא זאת, באופן לא מושלם, אנושי, במקום הקשה והבלתי ניתן להחלפה הזה. ואני, היהודייה שהוא לא רצה להנחות, הייתי זו שאמרה זאת.
שפיכת דם כנקמה
כמו ערפד, חמאס רוצה דם — אך רק כדי לשפוך אותו. הוא חי בעולם הזייתי שבו דם הוא בו־זמנית מטבע של כבוד, הוכחת הקרבה, ומנגנון כוח פוליטי. זהו הארגון הפרימיטיבי ביותר של משמעות, והוא רציני לחלוטין — ובו בזמן מבוסס על מחשבה קסומה של ילד שלא נפרד מהאם.
הג׳יהאדיסט חי בעולם דמיוני שבו האויב הוא תמיד מפלצתי. הנרטיב מעוות עד כדי כך שהטרור הופך, בתוך ההיגיון שלו, להגנה עצמית. לכן הוא עמיד לטיעון רציונלי: המערכת הפסיכוטית עקבית מבפנים. אי אפשר להגיע אליה מבחוץ דרך עובדות, משום שעובדות הן בדיוק מה שהיא נבנתה להוציא.
בתרבויות של בושה–כבוד, דם שנשפך לנקמה אינו רק מותר — הוא חובה מוסרית. כבוד מוכתם יכול להיטהר רק באמצעות שפיכת דם מכוונת. שום דבר אחר לא עובד. לא התנצלות, לא זמן, לא משא ומתן. רק דם מול דם. לכן חמאס אינו יכול לקבל הפסקת אש כהכרעה: הכרעה תשלול ממנו את מה שהוא עצמו הצהיר שהוא צריך.
דם, מדיה חברתית והדבקה המונית
חמאס מבין, בקור רוח תפעולי, כיצד להפוך פסיכולוגיה זו לנשק בקנה מידה המוני. כמו היסטריה המונית, הג׳יהאדיסטים משחקים על פחדים קבוצתיים, מחברים אותם לסדיזם ולדחף ההזדהות החיקוי. האינטרנט והרשתות החברתיות מותאמים באופן מושלם להדבקה מסוג זה. תמונת דם נעה מהר יותר מכל טיעון. היא עוקפת חשיבה ומגיעה ישירות לגוף.
האכזריות של 7 באוקטובר לא הייתה תוצר לוואי של המבצע. היא הייתה שידור. חמאס צילם, הפיץ, וצפה בזה נעשה ויראלי. הם הבינו שתמונות יעשו עבודה פוליטית שאף מניפסט לא יכול לעשות. הזדהויות פרימיטיביות — אנחנו והם, קורבן ותוקפן — נעות במהירות של שיתוף.
קשרי דם אלימים והאם
הג׳יהאדיסטים עוסקים במה שאני יכולה לכנות חיבור באמצעות אלימות. זה לא סמלי. זה מתבצע דרך שפיכת דם במובן המילולי ביותר: הם מתחברים דרך הריגה, דרך מוות, דרך יצירת מצב שבו דם זורם משני הצדדים.
מתחת לזה יש מציאות פסיכואנליטית עמוקה יותר: ניסיון מתמיד לנתק את הקשר לגוף האם. האם היא מקור החיים, הדם, הקשר הראשוני — אך גם אובייקט מאיים. הגוף הנשי, עם המחזוריות שלו, הוא מקום של חרדה. הג׳יהאדיסט תקוע בין תלות לבין ניתוק, במצב מתמיד של חירום פסיכולוגי שמתורגם החוצה לאלימות.
קורבן–תוקפן–קורבנות
הג׳יהאדיסטים תופסים עצמם כקורבנות תוך כדי שהם תוקפים. זה אינו ציני בלבד — זה אמיתי מבחינתם. מצב פרנואידי מארגן את העולם סביב רודפים ונרדפים. כל פעולה תוקפנית נחווית כהגנה עצמית. לכן חמאס הרג 1,200 אנשים ב־7 באוקטובר וחווה זאת כהתנגדות.
הביזנס המדמם של חמאס
חמאס הרס את עמו שלו. זה לא תוצר לוואי — זה הליבה של האסטרטגיה. הדם של אזרחים פלסטינים הוא המשאב הפוליטי החשוב ביותר שלו.
לסיכום
עמדתי ליד קברו של מנחה הדוקטורט שלי בין מואזין לכומר ודיברתי בשם היהודים. תרמתי דם לחוקר לבנוני נוצרי מבוגוטה, וכך הפכתי למשפחה. הוא נתן לי את מקומי בתוניסיה. ישבתי לבד כיהודייה יחידה בין שלוש מאות חוקרים. ולבסוף, הספדתי אותו.
דם יכול להישפך. דם יכול גם להינתן.
חמאס מכיר רק כיוון אחד לזרימת דם. זו מהות המאבק.
אנחנו מסוגלים לשניהם. חמאס בחר.
לזכר כל הנופלים ביום הזיכרון הזה, הפצועים, והחטופים שאנו פועלים להשיב הביתה

