פרק שמונה בספרה של קרן אליוט האוס, The Man Who Would Be King, “The Sports of Kings”, נפתח בזירה בריאד. עשרים ושישה אלף אוהדים, רובם סעודים, צופים בקרב בין טייסון פיורי לפרנסיס נגאנו, “Battle of the Baddest”. מופע ריקוד נועז נועד כנראה להראות שההגבלות הדתיות כבר מאחורינו. הצווחות הרמות ביותר שמורות לקניה ווסט ולאמינם. האוס מסכמת: “This is definitely not your father’s Saudi Arabia.”
זירת האיגרוף: במה שהוצבה בשביל העולם
הקרב אינו בשביל הלוחמים. הוא הכרזה. מה שחשוב בערב הזה הוא תגובת הקהל: תראו אותנו, אנחנו חיים. מייק טייסון קיבל כסף כדי לקדם את האירוע, ורונאלדו יושב ליד הזירה. זו מדינה שרוצה שיראו אותה מתעוררת לחיים.
קניה ווסט נקרא כיום באופן רשמי יֶה. לאחר שורה של התבטאויות אנטישמיות, ובהן שבח להיטלר, התנצל במודעה ב”וול סטריט ג’ורנל” בינואר 2026 והסביר את התנהגותו בהפרעה דו-קוטבית ובפגיעת ראש. ממלכה שרוצה להיראות מתונה בחרה, לערב השחרור שלה, כוכב שעברו ביחס ליהודים ידוע לכול.
ספורטוושינג והלבנה אקדמית
MBS אמר ל-Fox: “If sportswashing is going to increase my GDP by 1 percent, then we’ll continue doing sportswashing.” ההודאה מפרקת מנשק, והיא עצמה הגנה. תן שם להאשמה קודם, והיא מאבדת את העוקץ.
המונח הזכיר לי הלבנה אקדמית. בשנות ה-70 ידעו שמי שיעסקו בפוליטיקת זהויות ירוויחו הרבה כסף מהוראה בערב הסעודית. זו הייתה תופעה ידועה. מכתב מ-1979 ל-New York Review of Books, שנכתב מריאד על ידי אקדמאי זר, מתאר כיצד אוניברסיטת ריאד גייסה סגל מערבי באמצעות מודעות באותו כתב עת, בשכר טוב ועם דרכונים שהוחזקו בידי האוניברסיטה. פשוט קונים אותם ואת כל השאר. זה מחמיץ את העיקר. קניית הכוכבים וקניית האקדמאים נשענות על אותה הנחה: שאפשר לקנות יוקרה ושהקונה יירש אותה. מה שנקנה הוא הצגת החיוניות, לא החיוניות עצמה.
ומה עם חינוך? בעמודים שקראתי אין לחינוך פרק משלו, ואילו לספורט יש פרק שלם. זה מוזר. קהילה תוססת נבנית מבפנים, בבתי הספר, בסקרנות, בהרגל המאמץ. אצטדיונים אפשר לבנות בחוזה. מה זה מלמד את הילדים הסעודים? נראה שהלימודים נמוכים ברשימת העדיפויות. Don dinero habla: כסף מדבר, כפי שקסטקינה אומרת בהמשך הפרק.
הכסף: קניית אובייקטים חלקיים
ב-2023 הוציאה ערב הסעודית 875 מיליון דולר על כוכבי כדורגל, יותר מכל מדינה אירופית מלבד בריטניה. רונאלדו מקבל 200 מיליון דולר בשנה. בנזמה קיבל 112 מיליון לכל אחת משתי עונות, ועוד 20 מיליון בשנה כשגריר כדי לסייע להבטיח את מונדיאל 2034. אמבאפה קיבל הצעה של 1.1 מיליארד וסירב. מסי קיבל הצעה של 420 מיליון, סירב, והפך לשגריר רצון טוב של משרד התיירות תמורת 25 מיליון בשנה.
במונחים קלייניאניים אלה אובייקטים חלקיים מאוידלים. הכוכבים אינם אנשים שהממלכה מכירה. הם שברים נוצצים שנרכשו כדי למלא ריקנות פנימית, וההגנה המאנית חיה על ניצחון, על החזקה ועל בוז לצורך שמאחוריהם. מה שנקנה הוא התחושה של לא להיות חסר.
הסעיף של מסי: העצמי המזויף
מסי אסור לו לומר דבר שעלול “tarnish” את דימויה של ערב הסעודית. האוס כותבת: “Some see this restriction as proof of sportswashing. It may be. But in reality, it is just another example of restriction on free speech that all Saudis endure under MBS.”
מבחינה אנליטית זהו העצמי המזויף של ויניקוט (1960), שהפך לחוזי. הכוכב נשכר כדי להיות צייתן וזוהר, ומה שהוא באמת חושב מוצא מחוץ לשדה הראייה. מה שקורה למסי הוא מה שהפרק מראה שקורה לכולם: האותנטיות היא הדבר היחיד שאי אפשר לקנות ואסור לומר.
נינטנדו בגיל שש: המשחק
האוס כותבת שהנסיך “has long had an interest in gaming since he got his first Nintendo at age six. Now he’s trying to transform a childhood passion into a profitable new industry.” מונדיאל האיספורטס בריאד מציע פרסים של 60 מיליון דולר ומשך מיליון מבקרים.
אצל ויניקוט, משחק הוא מה שילד עושה במרחב שבין העצמי לעולם, כשהוא מוחזק בבטחה בידי אם שנמצאת שם. כאן, התענוג הילדי היחיד שנזכר הופך לתעשייה. זה נוגע ללב, והוא מתאים לנושא השנים הבלתי נראות: שש השנים הראשונות של בן בכור שהיה “כבודה” של אמו. כתבתי במקום אחר על האם החסרה ועל ניאום כניסיון לתיאום. הנינטנדו הוא אולי מה שהיה לילד בודד במקום מישהו לשחק איתו.
הנסיך עבדאללה בן מוסעיד אומר שספורט מלמד “self-sufficiency and striving for self-improvement”, ומוסיף שהסעודים “prefer not to work if they can avoid it... so they don’t train hard or try hard.” ההססנות הזאת מפני מאמץ, הוא אומר, נעלמת עכשיו. שומעים את אותה בושה מהפוסטים הקודמים: עם שאמרו לו שהוא לא מסוגל לנסות, ושעכשיו מצווים עליו להתאמץ.
החברה התוססת: הגנה מפני מוות פנימי
שלוש מטרותיו של חזון 2030 הן חברה תוססת, כלכלה משגשגת ואומה שאפתנית. לפני הרפורמות בעטו צעירים בכדור בשטחים מלאי אשפה “or sit home”, ונשים נאסר עליהן על ידי העולמא להתאמן, בטענה שהדבר יפגע ביכולת הרבייה שלהן. הגוף היה האויב והבית היה קבר.
מתחם האם המתה של אנדרה גרין מתאר ילד שאמו הייתה נוכחת אך נעדרת רגשית. הילד מזדהה עם המוות הזה, חושש ממנו, ולכן בונה תוססות כהגנה. האובססיה למשוך אנשים, להחיות את האוכלוסייה למען פנטזיה של קהילה תוססת, נקראת בדיוק כך. את החברה לא מזמינים לחיות. מצווים עליה להוכיח שהיא לא מתה.
לכן הצווחות של האוהדים חשובות לאירוע יותר מהקרב. ולכן הנשים שקוראות “Let’s go Coco” בגמר ה-WTA בריאד מרגשות ומטרידות בו-זמנית. השמחה שלהן אמיתית. היא גם משרתת במאי.
המפתח לחברה תוססת היה זריקה מסיבית של כסף ושל תוכניות חינוכיות להתפתחות בגיל הרך, מהלידה. בישראל יש לנו טיפת חלב, שנוסדה בירושלים ב-1921. היא התחילה כחלב והפכה למרפאה לאם ולתינוק: בדיקות, חיסונים, הדרכה לאמהות טריות וסינון לדיכאון אחרי לידה. משרד החינוך הסעודי מציב יעד להעלות את שיעור הרישום לגן מ-17 אחוזים ל-90 אחוזים עד 2030, מה שמתחיל בגיל שלוש. לא מצאתי תוכנית סעודית שמגיעה לאם ולתינוק בשנים הבלתי נראות, מהלידה ועד גיל שלוש. ממלכה שקונה כוכבי כדורגל ב-875 מיליון דולר בשנה אחת עדיין לא קנתה את זה.
המחיר של התרופה
ערב הסעודית היא המציעה היחידה למונדיאל 2034. ארגוני זכויות אדם דורשים שחרור אסירים פוליטיים, מערכת משפט עצמאית, זכויות לעובדים הזרים שבונים את האצטדיונים והפיכת אונס בתוך הנישואין לעבירה פלילית. נדאל, שגריר הטניס של הממלכה, שואל אם החלופה היא “for them to continue being bad, continue keeping the country locked up with more inequality?” נברטילובה ואוורט כינו את מהלך ה-WTA “token measures”, וקסטקינה אמרה: “Money talks in our world right now.”
האוס מקדישה לזה פרק שלם, ומוזר שהיא עושה זאת. הפרק משעשע ונקרא כמו עמוד ספורט. השאלה הקשה יותר נשארת לפסיכואנליטיקאית: מה אדם קונה כשהוא קונה המון?
ריקנות שלא התאבלו עליה אי אפשר למלא באצטדיון שואג. אפשר רק להטביע אותה בקול, תשעים דקות בכל פעם.
מקורות: Karen Elliott House, The Man Who Would Be King (Harper, 2025), פרק שמונה, “The Sports of Kings”, מעמ’ 119; Kobrin, “Where is Mohammed bin Salman’s mother? And why does it matter for Israel?”, The Jerusalem Post, 2 בפברואר 2026, https://www.jpost.com/opinion/article-885321; שם המחבר לא נמסר, מכתב למערכת, The New York Review of Books, 28 ביוני 1979, https://www.nybooks.com/articles/1979/06/28/the-saudi-way/; ye (קניה ווסט), התנצלות, NBC News, ינואר 2026, https://www.nbcnews.com/pop-culture/music/ye-formerly-kanye-west-apologizes-reckless-antisemitic-comments-rcna255938; משרד החינוך הסעודי, Kindergarten, https://moe.gov.sa/en/education/general-education/kindergarten; משרד הבריאות הסעודי, יום הילד הבינלאומי, 20 בנובמבר 2025, https://www.moh.gov.sa/en/Ministry/MediaCenter/News/Pages/News-2025-11-20-002.aspx; Klein, “A Contribution to the Psychogenesis of Manic-Depressive States” (1935); Winnicott, “Ego Distortion in Terms of True and False Self” (1960); Green, “האם המתה” (1980); Kobrin, The Jihadi Dictionary.
ד”ר ננסי הרטוולט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת תחום המאבק בטרור, שבסיסה בתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



