זהו הטקסט הרביעי בסדרה קצרה, הנכתבת תוך כדי קריאת הביוגרפיה של קרן אליוט האוס, The Man Who Would Be King, ובאסוציאציות הפסיכואנליטיות שלי לאור הפסיכולוגיה ההתפתחותית. אם המשך הקריאה ישנה את דעתי, אומר זאת.
הדלתות. פרק שני, “Kinder, Gentler Islam” (אסלאם עדין ורך יותר: זו המשאלה), נפתח ב-20 בנובמבר 1979 במסגד הגדול במכה. מיליטנטים תופסים אותו בשעת התפילה וכל חמישים ואחת הדלתות ננעלות בשרשראות. “ההמון העצום של גברים, נשים וילדים היה לכוד” (עמ’ 27). כשהמשטר משתלט מחדש על המסגד, שישים ושלושה מתוך 170 המיליטנטים שנתפסו נערפים בשמונה ערים ברחבי הממלכה (עמ’ 27). האוס מדווחת על הלכידה ועל עריפת הראשים כהיסטוריה. היא אינה שואלת מה משמעותם. אני שואלת. ללכוד אנשים כדי שיתנהגו יפה, ולכרות ראש, אינם מחשבות. הם מה שביון כינה מחשבות ללא חושב, המוצאות לפועל בגוף. “Off with her head” (”כרתו את ראשה”) נשארת משפט ב”אליס בארץ הפלאות”. כאן היא מבוצעת עד תום, כי אין מרחב שבו היא יכולה להישאר פנטזיה (Jihadi Dictionary, עמ’ 16, 90). מורדים ושליטים משתמשים באותו מעשה, ואותו מעשה חוזר מאות שנים אחורה. מנהיג המדינה הסעודית הראשונה נערף בקונסטנטינופול, ו”גופו, אוחז באימה את ראשו הכרות, הוצג שלושה ימים” (עמ’ 29). עריפת ראש מאיימת כי לכל בני האדם יש צורך לשאת במחשבותיהם וברגשותיהם דימוי שלם של גוף האם כמקור נחמה. זו הפרשנות שלי.
אין משחק. משחק אמיתי זקוק למרחב בין הפנים לחוץ, שבו ילד יכול לנסות רגש ולעבד אותו מחדש בפנטזיה, כפי שהראה וויניקוט. כשנולד בן סלמאן ב-1985, “האחיזה הדתית הוחמרה עוד יותר. משחקי וידאו כמו פוקימון נאסרו בטענה שהם מעודדים חילול קודש ועצלות. יבוא בובות נאסר משום שיצירת כל דימוי אנושי אסורה” (עמ’ 30). איש לא חשב שבובות יכולות לעזור לילד לעבד רגשות לגבי היותו במשפחה. זה משחק. פקידים מסוימים אף השחירו את פניו של המלך על שטרות הכסף (עמ’ 30). אין בובות, אין פנים, אין משחק. במקום שבו משחק אסור, בני אדם עלולים להפוך לאובייקטים בלבד, המשמשים לתמרון ולשליטה, כי איש לא קיבל הזדמנות לפתח אמפתיה, את היכולת לחשוב ולהרגיש ולהיכנס לנעליו של האחר, להבין את כאבו. בפעם הקודמת תהיתי אם ה-Neo Geo שלו הוא דובי. עכשיו אני חושבת שהוא קרוב יותר למה שפרנסס טוסטין כינתה אובייקט אוטיסטי: דבר קשה, המעניק תחושה, שמוציא את העולם החוצה ואינו מוביל אל אנשים אחרים או אל תרבות. אני משתמשת בכך כתיאור ולא כאבחנה, כמו במאמרי על ג’יהדיטיזם. בלי מקום לצמיחה, הכול נשאר קונקרטי.
הפיצול. האוס כותבת ש”כמעט כל הסעודים חיו חיים כפולים” (עמ’ 38). מחוץ לממלכה הם “ראו וחיו חיים נורמליים, רק כדי לחזור לחיי הגבלה ותרמית במולדתם; אמת מידה אחת הוטפה, אחרת יושמה” (עמ’ 38). חיים נורמליים קיימים רק במקום אחר, ובבית מתאימים את עצמך. ההליכה הלוך ושוב מתישה, וכל חזרה נושאת עמה הכרה הרסנית. הצעירים הסעודים האלה, אומרת האוס, “ידעו כעת שהם חיים חיים מימי הביניים בהשוואה לבני דורם במפרץ הערבי ובמערב” (עמ’ 38). ימי ביניים, במאה העשרים ועד למאה העשרים ואחת. תהיתי אם הרגישו מרומים מחיי חשיבה ורגש אמיתיים. פיצול כזה אינו מאפשר אינטגרציה שמקדמת יציבות. הוא מערער יציבות.
מילים. עמית שלי כתב שמוסלמים אינם מתאימים למודרניות. אני לא הייתי מנסחת כך. מה שהמודרניות דורשת הוא היכולת לזהות מה מרגישים ולהביע זאת במילים. זו משימה התפתחותית, והיא תלויה בילדות שמאפשרת משחק. במקום שבו אי אפשר לתת שם לרגשות, מוציאים אותם לפועל: דלת כבולה, ראש כרות, דבק כופה ולא מלכד העשוי מציות. האוס מתארת ממלכה שבה “ציות הוא כמעט אינסטינקטיבי” והסעודים “נרשמו בלידה והוגשו להם שירותים כל חייהם, והממשלה משלמת את החשבון” (עמ’ 35). אנשי הדת דרשו שכולם יהיו דומים, וההבדל היה איום. זהו נרקיסיזם קיצוני.
הבז. הבז הוא סמל סעודי נערץ של תעופה, כל-יכולת והתקפה. אחרי 1979 פנה המשטר אל השייח’ עבד אל-עזיז בן באז, “המלומד הדתי המכובד ביותר בממלכה” (עמ’ 29), שפסק שיש לשמר את המשטר כדי למנוע כאוס. מחירו: “אין עוד סרטים. אין עוד אלכוהול. אין עוד נשים בטלוויזיה. אין עוד ערבוב בין המינים בשום מקום. אין עוד כדורגל שמסיח את דעת הנוער מלימוד הקוראן הקדוש” (עמ’ 29). אין הנאה, בפשטות. אבל האם אפשר להכיר את היכולת להנאה אם נשלל ממך המשחק? בערבית ובעברית כאחד, המילה בז מציינת עוף דורס: בז או נץ. בפעם הקודמת פגשנו את ילד הבז, עם כיסוי ראש וקשור. הנה שייח’ ששמו כשם בז, ואחד המעשים הראשונים של בן סלמאן ואביו ב-2016 היה “לשים ברסן את המשטרה הדתית” (עמ’ 38).
הדחיפות. בן סלמאן דוחק כעת את הדת לרקע ומחליף אותה ב”לאומיות סעודית כדבק החדש הקושר את הסעודים לשליטם” (עמ’ 28). “אני לא רוצה לבזבז את זמני”, אמר ל”טיים” ב-2018. “אני צעיר... אנחנו רוצים לעשות זאת עכשיו” (עמ’ 38). שתיהן אידיאולוגיות, ואידיאולוגיות מכסות על הבעיות העמוקות יותר. שליט ממהר יכול לשנות את הכללים בן לילה. הוא אינו יכול לשנות בעשור את יכולתו של עם לשחק ולומר מה הוא מרגיש. כשהאישה מוחזקת במעמד נמוך והגבר שנאסר עליו להיפרד מהאם, אין פרידה-אינדיבידואציה, אין סיכוי לראות את היער ולא רק את העצים. התמזגות כזו יוצרת בלבול. הבעיות הבסיסיות עמוקות, והביטחון נשאר קונקרטי כמו הדלתות הכבולות.
מקורות:
House, Karen Elliott. The Man Who Would Be King (Harper, 2025), עמ’ 27-38.
Kobrin, Nancy Hartevelt. The Jihadi Dictionary (2016), עמ’ 16, 90.
Kobrin, Nancy Hartevelt, and Norman Simms. “Jihaditism? Parallels between Autism and Terrorism,” Mentalities/Mentalités 22(2) (2008).
Winnicott, D. W. Playing and Reality (1971).
Bion, W. R. “A Theory of Thinking,” International Journal of Psychoanalysis 43 (1962).
Tustin, Frances. Autistic States in Children (1981).
Wiktionary, “باز” (bāz, מפרסית תיכונה, “בז, נץ”).
ד”ר ננסי הרטוולט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור ומאבק בטרור, יושבת תל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



