כשערכתי ראיונות בבתי כלא, שאלתי את האסירים אם הם מעדיפים את המונח ג’יהאדיסט או ג’יהאדי. הם צחקו עליי ואמרו שהם קוראים לעצמם ג’יהאדים. השיחה הזאת לימדה אותי להתחיל במילים שאנשים משתמשים בהן כדי לתאר את עצמם.
ברנרד לואיס טען שכדי להילחם בטרוריסטים ביעילות, עלינו להבין את הכוחות שמניעים אותם. אני מסכימה, ולדעתי עצרנו מוקדם מדי. אנחנו מצביעים על האידיאולוגיה ואומרים: הנה הבעיה. היא גלויה לעין, ניתנת לציטוט, יש לה שם וארון ספרים. אפשר לאסור אותה, להפריך אותה ולכתוב מחדש את ספרי הלימוד שנושאים אותה. העבודה הזאת חשובה. אבל האידיאולוגיה הפכה לגלגל ההצלה שלנו, הדבר שאנחנו נאחזים בו כי אנחנו מבועתים ואפשר לראות אותו, לתת לו שם ולהחזיק בו. היא אינה קובייה חסרה. היא הקובייה שכולם רואים, ולכן אנחנו מפסיקים לחפש את הקוביות החסרות, אלה שהן יסוד הבעיה.
החלפת ספרי לימוד היא טיפול שטחי. היא נוגעת רק בפני השטח. מדעני הקוגניציה פועלים לפי כלל אצבע שלפיו כ־95 אחוז מהחשיבה היא לא מודעת, והפסיכואנליזה אומרת לנו מה ממלא את הלא מודע הזה. משם מגיעה הבעיה. אם נתבונן רק במה שהג’יהאדי אומר שהוא מאמין בו, נחמיץ את מה שמניע אותו להאמין, משום שאפילו לו אין מודעות עצמית להבין מדוע הוא אובססיבי כלפי היהודים ובעל זעם שחורג מעבר לרצח, עד לג’נוסייד של העם היהודי.
האידיאולוגיה היא המעטפה, נייר העטיפה של חבילת צרכים נפשיים שלא נענו. אלה צרכים שפירמידת הצרכים של מאסלו החמיצה לגמרי. לאידיאולוגיה יש גם תפקיד התפתחותי נסתר. היא מארגנת תחושת עצמי מפורקת, הופכת בושה לוודאות, מחליפה חוסר אונים במטרה, ומציעה שייכות, מעמד וערך מוסרי. היא עושה יותר מאשר להסביר את העולם. היא עוזרת לאדם לשאת את מה שהוא אינו מסוגל לשאת. ההשפלה הופכת להוכחה למאבק נבחר, ומי שהיה חסר אונים הופך לנוקם.
שני אנשים שונים נאחזים באידיאולוגיה, מסיבות שונות. הג’יהאדי נאחז בה כתותבת נפשית, איבר מלאכותי שמחזיק עצמי שמעולם לא התפתח באופן בטוח. אנחנו נאחזים בה כגלגל הצלה. ההתנהגות שלו כה רצחנית ומטילת אימה, עד שאנחנו זקוקים למשהו שנוכל להצביע עליו ולומר: הנה, זו הבעיה שיש לפתור. האידיאולוגיה שלו מחזיקה את נפשו. ההתמקדות שלנו באידיאולוגיה שלו מחזיקה אותנו מעל המים, כי היא מאפשרת לנו להאמין שאפשר לפתור את הבעיה בלי להסתכל אל תוכו.
הגישה ההתפתחותית הפסיכואנליטית שלי שואלת מה בתוך החבילה ומחפשת את סימניה הוויזואליים: הצורך בכבוד אחרי השפלה, בשייכות אחרי דחייה, במסוגלות אחרי חוסר אונים. פרקטיקות של ביוש במשפחות ובתרבויות של בושה וכבוד משאירות את הצרכים האלה בלי מענה. הביוש הקיצוני מטפח קריאה של הקוראן בשחור־לבן, פסוקי מכה מול פסוקי מדינה, שמקדמת פיצול נפשי אל העולם הבינארי שישעיהו ה’ 20 מתאר לג’יהאדים הטורפים באובססיביות: “הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע”. האידיאולוגיה נותנת אז לפגיעה סיפור, מציבה אויב ומעמידה את האלימות כמוצדקת, אפילו כחובה.
למה היהודי? האידיאולוגיה עונה על חלק מכך. אמנת חמאס מגדירה את היהודי כאויב וקוראת להרוג אותו, והיא נשענת על חדית’ האבנים והעצים, שבו אפילו הטבע מצטרף לציד. אבל האידיאולוגיה רק נותנת לשנאה כתובת. היא אינה מסבירה את עוצמתה. אדם שגדל בתרבות של בושה וכבוד נושא השפלה שאינו מסוגל להרגיש. האידיאולוגיה אומרת לו היכן להניח אותה: היהודי הופך למי שמחזיק את הבושה, למי שחייבים להשמיד כדי שהבושה תיעלם. לכן השנאה כה מוחלטת, ולכן אי אפשר לשאת ולתת עליה.
ה־7 באוקטובר הראה לנו את העולם הזה. הטרוריסטים לא הסתירו אותו. הם צבעו את עולמם הפנימי בדם לאורך עוטף עזה, בכל פרטיו המדממים. הם צילמו את עצמם במצלמות גו־פרו והתקשרו לאמהותיהם ולמשפחותיהם כדי להתפאר ברצח. כל תמונה וכל שיחה מספרות לנו מה חי בתוכם. זו אינטליגנציה ויזואלית פסיכואנליטית: לקרוא את מה שהמבצעים עצמם מציבים לפנינו. מה שאנחנו רואים שם הוא עולם פסיכוטי, שבו גופים מטופלים כחפצים לקרוע, ואמנת הג’נוסייד משמשת לו תסריט. הם אמרו לנו מי הם. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לקרוא.
קוביות הלגו החסרות הן השלבים שמחברים בין חוויה מוקדמת לבין פעולה:
פרקטיקות של ביוש ← צרכים נפשיים שלא נענו ← חיפוש אחר כבוד, שייכות ומסוגלות ← התפקיד ההתפתחותי הנסתר של האידיאולוגיה ← סיפור מוסרי שמכוון את הפגיעה החוצה ← פעולה
זהו תיאור פסיכואנליטי התפתחותי, ולא טענה שלכל ג’יהאדי יש אותה ילדות, אותה משפחה או אותם מניעים. גם האידיאולוגיה אינה קישוט. תפקידה הנפשי ותוכנה הפוליטי פועלים יחד: היא נענית לצרכים פנימיים ובה בעת מלמדת את האדם את מי לשנוא ומה לעשות. אם נילחם רק ברעיונות, נטפל בסימפטום ונישאר נאחזים בגלגל ההצלה. האידיאולוגיה היא מה שאנחנו יכולים לראות. הג’יהאדי שזקוק לה הוא זה שעדיין לא הבנו.
מקורות:
Lakoff, George, and Mark Johnson. Philosophy in the Flesh. Basic Books, 1999.
Lewis, Bernard. The Crisis of Islam. Modern Library, 2003.
Kobrin, Nancy Hartevelt. The Banality of Suicide Terrorism.
אמנת חמאס (1988), סעיף 7, על חדית’ האבנים והעצים. Avalon Project, Yale Law School.
ד״ר ננסי הרטוולט קוברין היא פסיכואנליטיקאית מתל אביב ומומחית למאבק בטרור.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



