פוסט זה ממשיך את הטיעון מן המאמר “אנחנו צריכים את הדם הזה: מחשבות על משמעות הדם בתודעה הפסיכוטית של חמאס”, שפורסם ב-Substack ב־2 במאי 2026. תרגומי בינה מלאכותית זמינים בעברית, בפורטוגזית ובצרפתית.
חנִיֶּה אמר לנו שהם צריכים את הדם. האמנה אמרה לנו מדוע — בשנת 1988, בשפה ברורה, באתר של בית הספר למשפטים של ייל, שם היא מונחת כבר עשרות שנים. השאלה מעולם לא הייתה מה חמאס מאמין. השאלה היא מדוע חלק כה גדול מן העולם סירב להאמין להם, ומה המחיר של אותו סירוב.
I. מדבר מבפנים
סדאם חוסיין כתב קוראן בדמו שלו. גם אמנת חמאס משנת 1988 נכתבה בדם — פחות באופן מילולי, והרבה יותר באופן גורלי.
הדוקטורט שלי הוא בספרות אסלאמית. לאחר מכן הוכשרתי כפסיכואנליטיקאית עם התמחות בטראומה ובהפרעת דחק פוסט־טראומטית. בשנת 1989 תבעתי את אוניברסיטת מינסוטה לפי צו נגד אפליה מינית — התיק הגיע עד לבית המשפט העליון, אף כי במהותו עסק באנטישמיות. שני עשורים לאחר מכן הפכתי לקבלנית צבאית, שיועדה להישלח למחוז הלמנד, אפגניסטן, בשנת 2008 במסגרת תוכנית Human Terrain. לא נשלחתי. בשל אנטישמיות בתוך התוכנית נמנעה ממני ההזדמנות — למרות שסיימתי את הכשרתי וקיבלתי סיווג ביטחוני JPAS מממשלת ארצות הברית.
אלה אינם הערות שוליים. זהו הטיעון. הקדשתי את כל חיי המקצועיים לא רק להאמין למה שחמאס אומר, אלא גם לשלם מחיר מוסדי על כך שהתעקשתי שאחרים יאמינו לכך גם כן. אני מכירה את המרקם של הסירוב הזה. אני יודעת כיצד הוא מתחפש לתחכום, למורכבות, לניואנס. הוא אינו אף אחד מאלה.
מה שאני ממשיכה לעשות הוא לחקור את שפת הגוף והנפש של הג’יהאדיסטים: הכשלים ההתפתחותיים המוקדמים ביותר שלהם, הפצעים הקדם־מילוליים שקודמים לאידיאולוגיה, האופן שבו פצעים אלה חופפים, מחזקים זה את זה, ולבסוף אינם ניתנים להפרדה מן הארכיטקטורה הטקטית והאסטרטגית של הטרור שלהם. העולם הפנימי והעולם המבצעי אינם תחומים נפרדים באלימות ג’יהאדיסטית. הם אותו תחום. הפסיכוזה שתיארתי בפוסט הקודם לא הייתה רק פסיכולוגית. היא נכתבה. קודדה. פורסמה. וסירובו של העולם לקרוא אותה הוא אחד הכשלים המוסריים המגדירים של זמננו.
II. המסמך
אמנת חמאס, שפורסמה ב־18 באוגוסט 1988, זמינה באנגלית באתר Avalon Project של בית הספר למשפטים של ייל. המבוא שלה אינו מדבר על כיבוש, גבולות או מדינה פלסטינית:
“מאבקנו נגד היהודים הוא גדול מאוד ורציני מאוד… עד שיובס האויב ויתממש ניצחונו של אללה.” — אמנת חמאס, מבוא, 1988
לא נגד ישראל. לא נגד ציונות. נגד יהודים. סעיף 7 מבהיר את הלוגיקה הסופית, תוך ציטוט סחיח אל־בוח’ארי — אחד משני האוספים הסמכותיים ביותר באסלאם הסוני:
“יום הדין לא יבוא עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים, כאשר היהודי יתחבא מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים יאמרו: הו מוסלמי, הו עבדאללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו.” — אמנת חמאס, סעיף 7
האבנים ידברו. זו אינה מטאפורה. זהו היעד הסופי המוצהר של התנועה — ציד אפוקליפטי, מצווה אלוהית, של יהודים בכל מקום שבו יסתתרו, עד יום הדין. סעיף 22 מוסיף תאוריית קונספירציה הלקוחה כמעט מילה במילה מפרוטוקולים של זקני ציון — הזיוף הצארי שסייע לבנות את הארכיטקטורה האינטלקטואלית של השואה — ומשלב אותה כעובדה מבוססת. סבי היה רב מריגה. איני קוראת את סעיף 22 כמלגה אקדמית. אני קוראת אותו כמסמך שנכתב מתוך שנאה לכל מה שהוא היה ולכל מה שהעביר לי.
זו האנטישמיות של חמאס במילותיה שלה. היא אינה דורשת פרשנות. היא דורשת קריאה.
III. השורשים ההתפתחותיים
האידיאולוגיה היא המבנה העליון הבוגר. מתחתיה נמצא דבר מוקדם הרבה יותר: פצע קדם־מילולי, עצירה בתהליך ההתפתחות שאמור לאפשר לילד להיפרד מגוף האם, לשאת תסכול, לבנות עצמי היכול לשאת עמימות מבלי להתפרק לאלימות. בתרבויות של בושה־כבוד צרכים אלה אינם נענים באופן שיטתי. הילד הזכר חייב להיפרד מן האם — תלות מקודדת כמשהו מביש — אך הכלים להפרדה בריאה אינם זמינים. מה שצומח במרחב הזה אינו חוסן. זהו מצב חירום פסיכולוגי כרוני המתבטא כלפי חוץ בצורך לשלוט, להשפיל, לשפוך את דמו של האחר כהוכחה לכך שאינך זה שמדמם.
“אנחנו צריכים את הדם הזה” אינו רק אסטרטגיה פוליטית. זו הודאה התפתחותית. ארגון הזקוק לדם כדי להרגיש חי מעולם לא השלים את העבודה הפסיכולוגית הראשונית של להיות חי בכל דרך אחרת. זה חופף לטקטיקה: המגן האנושי, המנהרה מתחת לבית החולים, המצלמה הפועלת בזמן ההרג. האמנה אינה רק מניפסט פוליטי. זו עצירה התפתחותית שנכתבה לתוך תיאולוגיה — העמדה הפרנואידית שהוסדרה, קיבלה תוקף אלוהי.
IV. התקדים
“מיין קאמפף” פורסם ב־1925. דיפלומטים קראו אותו. אינטלקטואלים קראו אותו. העולם החליט שאין לקחת את כוונותיו המוצהרות של היטלר כפשוטן. אנו יודעים כיצד הסתיימה חשיבה זו.
איני מותחת קו ישר בין 1933 ל־1988. אך הכשל האפיסטמולוגי זהה: סירוב מערבי חוזר להאמין שאנשים מתכוונים למה שהם אומרים כאשר דבריהם עוסקים בהשמדת יהודים. יש מילה לאמונה שדם יהודי זול יותר, שמוות יהודי דורש יותר הקשר לפני שניתן לגנותו. המילה היא אנטישמיות. ההיסטוריון ג’פרי הרף מציין כי אמנת 1988 “עוררה עניין מועט בקרב עיתונאים, ארגוני זכויות אדם, רוב החוקרים המתמקדים במזרח התיכון, ואף לא בקרב חוקרי יהדות וישראל.”
V. האינטלקטואלים
בשנת 2006 אמרה ג’ודית באטלר לקהל באוניברסיטה כי “חשוב מאוד” להבין את “חמאס וחזבאללה כתנועות חברתיות שהן פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל.” לאחר 7 באוקטובר היא גינתה את הטבח — ואז מיד פנתה ל“זוועות שבעים השנים האחרונות” כמסגרת הכרחית. מבקרים גרמנים ציינו כי באטלר העלימה “זוועות פרטניות” באמצעות הקשר. אחד כינה זאת “היפוך האשמה.”
הוויתור אינו התוכן. התוכן הוא מה שבא אחרי ה“אבל”. לאחר 7 באוקטובר ה“אבל” הגיע בתוך שעות מן הגופות. בקולומביה פרסם פרופ’ ג’וזף מסעד מאמר שכינה את המתקפה “מרשימה”, “מדהימה”, “לא־תיאמן” — ושיבח “התנגדות פלסטינית חדשנית” ללא מילה של גינוי לנרצחים. בהרווארד יותר משלושים קבוצות סטודנטים הטילו על ישראל “אחריות מלאה” עוד לפני זיהוי הגופות.
מה בדיוק אינו פשוט? החדית’ הקורא להריגת יהודים מאחורי אבנים ועצים? הצהרתו של חנִיֶּה שהם צריכים את הדם? צילומי ה־GoPro של גברים המתעדים את אקסטזתם שלהם? אותם מוסדות שבילו שני עשורים בבניית מסגרות סביב אלימות של מילים גילו, כאשר עמדו מול אלימות ממשית של יהודים שנרצחו, מחויבות פתאומית למורכבות. לסלקטיביות הזו יש צורה. הצורה הזו היא אנטישמיות הלובשת את תחפושת האקדמיה העכשווית — דבר שפגשתי בו זמן רב לפני 7 באוקטובר, במיניאפוליס לפני עשרות שנים.
VI. מה דם שניתן מלמד — ומה לא
ב“אנחנו צריכים את הדם הזה” סיפרתי את סיפור המנחה שלי לדוקטורט — החוקר הנוצרי הלבנוני מבוגוטה שלא רצה להכשיר יהודייה, ושביקרתי אותו כאשר גסס מסרטן דם ייחודי למאגר הגנטי הים־תיכוני. תרמתי דם בבית החולים. הוא נזקף לזכותו. משהו בחדר השתנה — כי בעולמו, המאורגן כולו סביב חובות קרבה, חציתי סף. נעשיתי, במובן הביולוגי המילולי ביותר שתרבותו מכירה, למשפחה.
כאשר גסס הוא נתן לי את הזמנתו לכנס בלה מרסה, תוניסיה — שלוש מאות חוקרים, במימון סעודי. הייתי היהודייה היחידה, בת־החדר שהוקצתה לי הייתה חברת אש”ף. הייתי שם כי אדם גוסס החליט שהדם שנתתי לו ראוי לגמול.
כאשר נפטר ספדתי לו בבית הלוויות. מואזין. כומר. אישה יהודייה שדיברה בשם היהודים. זה כמעט נשמע כמו בדיחה, אך לא היה — שלוש הדתות האברהמיות. ציטטתי את איוב: “והחכמה מאין תימצא?”
לאחר מותו ביקשה המשפחה שאקנה את ספרייתו העצומה. סירבתי. רק שנים לאחר מכן הבנתי: הם ראו בי “יהודייה עשירה” כל הזמן. הדם שנתתי פתח דלת — לזמן מה. ואז חזר הסטריאוטיפ. זה מזכיר לי את ספרה של דארה הורן People Love Dead Jews. דם שניתן יכול ליצור משפחה במקום שבו לא הייתה. הוא אינו יכול להמיס דעה קדומה העמוקה מכל מעשה נדיבות יחיד. חמאס יודע זאת.
VII. מה דורשת בהירות מוסרית
האויב ההרסני ביותר של חירות פלסטינית אינו ישראל. הוא חמאס. אישה יהודייה שסבה היה רב מריגה, שתבעה את אוניברסיטת מינסוטה וראתה את התיק מגיע לבית המשפט העליון כי האקדמיה לא יכלה לשאת את נוכחותה, שנמנעה ממנה שליחות לאפגניסטן משום שהייתה יהודייה למרות סיווג ביטחוני של ממשלת ארצות הברית, שישבה כיהודייה היחידה בין שלוש מאות חוקרים לצד חבר אש”ף — הרוויחה את הזכות לומר את הדבר הפשוט שאינו נוח.
חמאס שולט בעזה מאז 2007. הוא הוציא להורג יריבים פוליטיים, דיכא חברה אזרחית, השיא ילדים כדי להתעלל בהם תוך אונס של ילדים קטנים, והסיט מיליארדים של סיוע בינלאומי למנהרות מתחת לבתים ולבתי חולים. כל דולר שהושקע במנהרות הללו לא בנה עתיד לילד עזתי. זו לא הייתה שחיתות. זו הייתה קידוש.
אי אפשר להתנגד לרצח עם תוך סירוב לנקוב בכוונת רצח עם כאשר היא כתובה באמנה מייסדת, מוטפת מעל דוכנים, מוכרזת בווידאו, ומיושמת בידי אנשים עם מצלמות שחוו אותה כהגשמה אלוהית.
הקוראן בדם בבגדאד עדיין קיים. סדאם איננו. זו אינה מקריות היסטורית — זהו פסק דינה של ההיסטוריה על אנשים שמקדשים טבח וקוראים לו כתבי קודש. חמאס כתב את פסק דינו שלו באמנתו. העולם לא אכף אותו. גם זה פסק דין.

