מאת ננסי הרטוולט קוברין
הערה: רשומה זו היא חלק מסדרה. קראו את המאמר הראשון, “מדוע סון דזה וקלאוזביץ אינם מסוגלים להכיר את נפשו של הג’יהאדיסט,” בסאבסטאק זה.
שיחה שניהלתי לאחרונה עם עמית על הברבריות של שבעה באוקטובר הניעה אותי לחזור למשהו שפרסמתי לפני כמעט שני עשורים — ניתוח פורנזי הקושר את הדימויים של זירות הפיגועים הג’יהאדיסטיים למה שפסיכואנליטיקאים מכנים “ייצוג של אובייקט חלקי.” אותו מאמר משנת 2007, שפורסם ב-Internet Journal of Forensic Medicine and Toxicology של אניל אגרוואל, ניתח את פיגוע בית הכנסת בג’רבה שבתוניסיה ב-2002. טענת הליבה שלו רק נעשתה דחופה יותר מאז שבעה באוקטובר.
הברבריות לא הפתיעה אותי. אין זו אדישות — זו תוצאה של עשרים שנות מחקר על מה שהראיות החזותיות של פיגועים ג’יהאדיסטיים מספרות לנו על הנפשות שייצרו אותם.
הדימוי לפני המילה
תשעים אחוזים ממה שאנו מתקשרים על רגשותינו עוברים בדרך לא-מילולית — דרך דימויים, דרך הגוף, דרך החושים. אנו חיים בתרבות המעניקה בכורה למילים, לטיעון ולאידיאולוגיה. אך זירת הפיגוע הג’יהאדיסטית מדברת בשפה אחרת — שפה הקודמת לחלוטין למילים.
זוהי התובנה המרכזית: החזות מחזיקה את המפתח למצבים הנפשיים הפרימיטיביים המניעים את האלימות הג’יהאדיסטית. האידיאולוגיה היא רק האריזה. הדימויים — זירת הפיגוע כזירת פשע — הם המסר.
כל זירת פיגוע מעבירה מסר לא-מודע. אנשי אכיפת החוק מאומנים לקרוא זירת פשע. פסיכואנליטיקאים מאומנים לקרוא דימויים והתנהגות. מה שאני טוענת מזה למעלה מעשרים שנה הוא ששתי הדיסציפלינות הללו חייבות להיפגש אם ברצוננו להבין את מה שאנו רואים כשאנו מתבוננים בפיגוע ג’יהאדיסטי.
אובייקטים חלקיים והאם הקדומה
כשתינוק נולד, הוא אינו תופס את אמו כאדם שלם ונפרד. במקום זאת, התינוק חווה את האם בחלקים — השד, הפנים, הקול, הריח. אלה הם מה שפסיכואנליטיקאים, בעקבות מלאני קליין, מכנים “אובייקטים חלקיים.” בהתפתחות בריאה, הילד משלב בהדרגה את חוויות האובייקט-החלקי הללו לכדי תפיסה קוהרנטית של אובייקט-שלם, של האם כאדם נפרד עם חיים פנימיים משלה. זהו היסוד של האמפתיה — היכולת לראות את האחר כאדם שלם.
אך כאשר ההתפתחות נעצרת — כאשר הסביבה היא מתעללת, כאוטית ופוגענית — שילוב זה נכשל. האדם נשאר תקוע ביחסי אובייקט-חלקי: הוא מפצל את העולם לטוב מוחלט ולרע מוחלט, אינו מסוגל לתפוס את מלוא אנושיותו של האחר, אינו מסוגל לסבול עמימות. האם נותרת אוסף של שברים מאיימים ומאודלים, שלעולם אינם משולבים לכדי שלמות.
זה מה שרוצחים סדרתיים חולקים עם פעילי הג’יהאד. בחקר רוצחים סדרתיים, הפסיכואנליטיקאי ב.מ. ביוון (Biven) זיהה כי חלקי הגוף הנותרים בזירת רצח סדרתי הם ביטויים לייצוג הבלתי-משולב של גוף האם הקדומה במוחו של הרוצח — חלקי האם הרעה “המוּצאים אל עולם האובייקטים.” הסידור המאורגן או הכאוטי של חלקי הגוף בזירת הפשע משקף את מידת הפסיכוזה במוחו של הרוצח.
החלתי מסגרת זו על פיגועי ההתאבדות הג’יהאדיסטיים. חלקי הגוף המפוזרים בזירת פיגוע אינם רק התוצאה הפיזית של פיצוץ. הם המימוש החומרי של עולם האובייקטים הפנימי של המבצעים — ייצוג האובייקט-החלקי של גוף האם המוקעת והמאודלת, מוּצא החוצה ומבוצע בקנה מידה רחב.
זירת הפיגוע כזירת פשע
כל זירת פיגוע היא זירת פשע. כל זירת פשע היא תקשורת.
המחבל המתאבד הוא מה שכיניתי “רוצח סדרתי פוליטי בשליחות” — שליח של המפעיל ושל הקבוצה, המגלם פנטזיה פסיכוטית קולקטיבית. המפעיל, המבצע הראשי, לעולם לא יבצע את הפיגוע בעצמו. הוא מנחה את השליח, אשר במובן העמוק ביותר כבר מת פסיכולוגית עוד לפני הפיצוץ.
ה”טאבלו” שמותיר אחריו — חלקי הגוף, הכאוס, הדימויים הצורבים — משקף את תכני נפשם של המבצעים בוודאות לא פחותה מכל מסמך כתוב. הוא מספר לנו כיצד הם חווים את העולם: בשברים, ללא תפיסת אובייקט-שלם, ללא אמפתיה, באחיזה של פיצול פרנואידי-סכיזואידי המחלק את כל הקיום לטהור ולמזוהם, לקדוש ולכופר.
הקשר שאי-אפשר לנתק
מרכזי לכל זאת הוא האם — ספציפית, הקשר האימהי שאינו ניתן לניתוק.
בתרבות הערבית-מוסלמית, כפי שטענתי לאורך שישה ספרים, קיים טאבו תרבותי לא-מודע נגד היפרדות פסיכולוגית מן האם — מן ה”אֻמִּי.” המילה לאם, “אֻמִּי,” חולקת שורש עם “אֻמַּה,” הגוף הקהילתי של האסלאם. התפיסה העצמית הקהילתית קשורה אפוא ישירות לממד האימהי.
הילד שלעולם אינו מורשה להיפרד פסיכולוגית מאמו — שלעולם אינו עובר את מה שמרגרט מאהלר כינתה “היפרדות-אינדיווידואציה” — אינו מפתח עצמי יציב ועצמאי. הוא נשאר מאוחה, בלתי-מובחן, אינו מסוגל לעמוד בכוחות עצמו, אינו מסוגל לסבול את קיומו של האחר שאינו מאשש את זהותו השברירית. זהו השורש ההתפתחותי של התפקוד הפרנואידי-סכיזואידי שתיארתי במאמר הקודם בסאבסטאק זה.
הדימויים של זירת הפיגוע מגלמים את המשאלה הבלתי-אפשרית: להתאחד עם האם במוות, ולהשמיד את האם שלעולם אי-אפשר היה לעוזבה. פיגוע ההתאבדות הוא, במובן זה, ההיפרדות היחידה הזמינה — היציאה היחידה מן הקשר שאי-אפשר לנתקו, כפי שהבחין ד”ר סאמי תימימי, פסיכיאטר עיראקי לילד ולמתבגר, בספרו Pathological Child Psychiatry and the Medicalization of Childhood.
הוויי-פיי האימהי: כיצד האימה מועברת אל הצופה
קיים ממד בלוחמה הפסיכולוגית הג’יהאדיסטית שלעיתים נדירות מכנים אותו בשמו: העברת האימה אל הצופה.
אימה אינה זהה לפחד. הפחד הוא מודע וקוגניטיבי — אנו יכולים לקרוא לו בשם ולהפעיל עליו שיקול דעת. האימה היא טרום-מילולית. היא נוצרת בילדות המוקדמת, בגוף, לפני שהשפה קיימת כדי להכילה. אימה שלא ניתן להעלותה במילים מחזיקה אותנו כבני ערובה פסיכולוגיים. היא אינה נכנעת להיגיון. היא משתקת.
כשדימויי הפיגוע מגיעים אלינו — דרך הרשתות החברתיות, דרך מהדורות החדשות, דרך הצילומים — איננו רק עדים לאלימות פוליטית. אנו מוכים ברובד העמוק ביותר של חיינו הנפשיים: יחסינו הראשונים, האימות הקדומות ביותר שלנו. לכולם יש אם. כולנו נושאים, אי-שם בגוף ובלא-מודע, את האימות הבלתי-פתורות של אותו קשר ראשון — בין אם הוא נוצר היטב ובין אם לאו.
זירת הפיגוע הג’יהאדיסטית מנפצת את מה שאני מכנה “הקאמיע האימהי” — הדימוי הראשוני של אם וילד, המדונה והילד בצורתו האוניברסלית. דימוי זה הוא קדוש לא רק בנצרות ובאסלאם, אלא בשכבות העמוקות ביותר של הפסיכולוגיה האנושית, משום שהוא דימוי ראשית החיים. כשפיגוע הורס גופות ומפזר אותן ברחבי הזירה, הוא מנפץ את הדימוי הראשוני הזה. הצופה חש זאת לפני שיכול לחשוב על כך.
זה מה שאני מכנה הוויי-פיי האימהי. הרשתות החברתיות והחדשות הגלובליות פועלות כרשת שידור מיידית של דימויי הפיגוע. הדימויים מתפשטים בצורה ויראלית, ומגיעים אל מיליוני צופים בתוך שעות. כל צופה, במודע או שלא במודע, מחובר לשידור — לא משום שהוא מבין את האידיאולוגיה הג’יהאדיסטית, אלא משום שיש לו גוף, מערכת עצבים, ואם. האימה מועברת באמצעות השלכה: הג’יהאדיסט מחצין את האימה והזעם הבלתי-משולבים שלו אל עולם האובייקטים. הצופה סופג אותם.
זו הסיבה שדימויים ג’יהאדיסטיים אפקטיביים כל כך כלוחמה פסיכולוגית. הם אינם דורשים הבנה. הם פועלים מתחת לאידיאולוגיה, מתחת להיגיון, ברובד האימה הטרום-מילולית שכולנו נושאים. ככל שהדימויים גרפיים יותר, כן עמוק יותר הקרס. השיבה הכפייתית של התקשורת לדימויים מסוג זה — המשיכה הבלתי-נמנעת אל החומרים — אינה רק מציצנות. זוהי הפעלה של החרדה האוניברסלית העמוקה ביותר: ניפוץ הקשר הקדום ביותר.
הבנה זו אינה רק תצפית פסיכולוגית. יש לה השלכות אסטרטגיות. אוכלוסייה הנתונה באימה טרום-מילולית אינה מסוגלת לחשוב בבהירות. היא אינה מסוגלת לגבש מדיניות נכונה. היא בת ערובה פסיכולוגית — וזה, כמובן, בדיוק מה שהג’יהאדיסט מתכוון אליו.
שבעה באוקטובר: אין חדש תחת השמש
כששבעה באוקטובר התרחש — האלימות המינית, ההשחתה, חטיפת הגופות וחלקי הגופות, הברבריות המתוזמרת — עמיתים שאלו אותי כיצד אני מעבדת זאת. תשובתי הייתה אז כפי שהיא עכשיו: לא הופתעתי. נחרדתי, כן. אבלתי, כן. הופתעתי, לא.
הדימויים של שבעה באוקטובר הלכו אחר אותו דקדוק פסיכולוגי שזיהיתי בפיגוע בית הכנסת בג’רבה ב-2002, אצל הג’יהאדיסטים הצ’צ’נים שחקרתי, בפיגועי ההתאבדות שניתחתי לאורך עשרים שנות מחקר. האלימות המינית שהופנתה אל נשים — התקיפה השיטתית על גופים נשיים — ביטאה את זעם ההשמדה של המבצע כלפי האם הקדומה, מבוצע על גופים נשיים זמינים כתחליפי אובייקט-חלקי. ההשחתה ביטאה את אותה פרגמנטציה של אובייקט-חלקי. חטיפת בני הערובה — גרירת גופים מעבר לגבול — היא גילום קונקרטי של פנטזיית החטיפה: גניבת האובייקט האימהי הטוב, החזקה במה שלעולם לא היה ניתן לשליטה.
דבר מכל זה לא היה מאולתר מבחינה פסיכולוגית. זה היה הוצאה לפועל של מבנה נפשי עמוק, המאורגן סביב היפרדות-אינדיווידואציה כושלת, פיצול פרנואידי-סכיזואידי, וחוסר היכולת לתפוס את האחר כאדם שלם.
מה הדימוי מספר לנו
אנו משקיעים משאבים עצומים בניתוח האידיאולוגיה הג’יהאדיסטית — התיאולוגיה, הטענות הפוליטיות, צינורות הגיוס. אלה חשובים. אך הם פני השטח.
הדימוי מחזיק את המפתח. הראיות החזותיות — זירת הפיגוע, ה”טאבלו” של ההרס, הכוריאוגרפיה של הברבריות — מדברות בשפה טרום-מילולית שהאידיאולוגיה רק מתרגמת, ובאופן גרוע, לצריכה ציבורית. אם רצוננו להכיר באמת את האויב הזה, עלינו ללמוד לקרוא את השפה הזו.
תשעים אחוזים מן התקשורת הרגשית הם לא-מילוליים. הג’יהאדיסט מספר לנו, בדימויים, את אשר אינו יכול להעלות במילים — משום שזה אירע לפני המילים, בשנות החיים הראשונות, במרחב שבין אם לילד שבו הזהות מתגבשת או מתנפצת.
אנו מתעלמים מן הדימוי הזה על אחריותנו.
—
ננסי הרטוולט קוברין, Ph.D.,היא מחברת שישה ספרים על טרור ג’יהאדיסטי, ובהם:The Banality of Suicide Terrorism,The Maternal Drama of the Chechen Jihadi, Penetrating the Terrorist Psyche,The Jihadi Dictionary, A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare, *ו-*Beyond Ideology Before Words.המאמר משנת 2007 המוזכר בחיבור זה, “Political Serial Killing by Proxy: Christian Ganczarski the chief perpetrator, Nizar Nawar his proxy and the Djerba Synagogue Bombing,”זמין ב-Internet Journal of Forensic Medicine and

