הגילוי השבוע ב”ג’רוזלם פוסט” — שאמו של עבדול אל-סייד, פאטן פתחי אלקומי, עבדה חמש שנים בסוכנות הסיוע האסלאמיתהאמריקאית/אפריקאית, ארגון שאוצר ארה”ב הגדיר כמממן טרור, עם זיקה לחמאס, לטליבאן ולרשת שקדמה לאל-קאעידה — נשמע, לכאורה, כמו ממצא של מחקר אופוזיציוני. הוא אינו כזה, או לא רק כזה. זהו מסמך שני, שמגיע באיחור של עשורים, עלאישה שהמסמך הראשון והמכריע יותר שלה מעולם לא נכתב: השנים הנעלמות, התקופה מהלידה ועד גיל שלוש בערך, שבהמתגבשת תחושת הביטחון של הילד, ותחושתו למי ניתן לבטוח, עוד לפני שיש לו מילים לכל זה, ולפני שהוא יוכל אי פעם לזכורזאת במודע.
וומיק וולקן, הפסיכואנליטיקאי הטורקי-קפריסאי-אמריקאי שבנה קריירה סביב פסיכולוגיה של קבוצות גדולות, קובע אבן דרך דומהלאותו גיל. עד גיל שלוש, מצא וולקן, מפתח הילד את היכולת לאתר “אחר” שנוא מחוץ לעצמו — יכולת שמתפתחת יחד עם הקשרהראשוני עם האם, לא אחריו. אישיות שמתקשה להכיל את השדים שלה עצמה — קנאה, בושה, פרנויה שאינה מסוגלת לבחון — עשויה לייצב את עצמה על ידי קיבוע על אויב שיכול לשאת אותם במקומה, כמו טיל תרמי הנועל על המטרה החמה והקרובהביותר, ללא קשר לשאלה אם למטרה הזו יש קשר כלשהו למקור החום. “ישראלי = יהודי = ציוני = רוצח עם” נשמע, לאור זה, פחותכמו טענה ויותר כמו נעילת מטרה — יעד שנבחר לא בשל מה שעשה, אלא בשל התאמתו לצורך שכבר קיים.
ספרה הקרב של דארה הורן, הפתרון הסופי לשאלה היהודית: סיפור אהבה לחיים, הוא קריאת חובה — תיעוד מבוסס מקורותראשוניים, המיועד לקהל הרחב, של מנגנון התעמולה שיצר את המשוואה הזו וייצא אותה. זהו עיסוק הכרחי. מה שהוא פחות ערוךלעשות, בהיותו ספר היסטוריה ולא עבודה קלינית, הוא להגיע אל השנים הנעלמות — הרובד שבו שקר כזה הופך לבר-קיימא,ושבו העבודה צריכה להימשך גם אחרי שספרה של הורן ייסגר. לקרוא לשקר בשמו הוא הצעד הראשון: לומר את האמת הפשוטה,לסרב לתת לזה לעבור כמלגה או כאומץ מוסרי. לזהות מתי הרטוריקה של איש ציבור דורשת מאיתנו לשאת את ההיסטוריה הבלתיפתורה שלו הוא הצעד השני. והשלישי, הקשה מכולם, אינו הגנתי אלא הצהרתי: לתבוע מחדש לא רק את היותנו יהודים, אלא אתמה שהיינו תמיד — עם בן שלושת אלפים שנה, אומה מהמזרח התיכון, האדמה שאני הולכת עליה בכל יום שאני מתעוררת כאן.
מדעי הקוגניציה נותנים מספר למה שנקרא “בלתי נראה”. כלל האצבע של לייקוף וג’ונסון, שאליו הגיעו באופן עצמאי גם המחקריםשל בארג’ וצ’רטרנד על אוטומטיות ומודל שתי המערכות של כהנמן, קובע שכתשעים וחמישה אחוזים מהחשיבה אינם מגיעים איפעם למודעות. הקשר שנוצר בין אלקומי לבנה בשנים ההן היה, על פי היגיון התפתחותי רגיל, קשר אמיתי — לשם כך השנים האלוקיימות בדרך כלל. היא אינה רק “אם ביולוגית”, כאילו נמסר לאימוץ בשעה הראשונה לחייו וגדל בלעדיה מההתחלה. היא אמו; התיעוד אינו תומך בהתייחסות לכך כאל דבר שולי. רישומי בית משפט מראים שהוא ואביו, מוחמד אל-סייד, ואמו התגרשו במיזוריב-1988, כאשר עבדול היה בן שלוש בערך — בדיוק בקצה החלון הזה. היא נישאה מחדש מחוץ למשפחה, ומשמורתו עברה לצדאביו עוד לפני שיצא מהגן.
קרע בגיל הזה אינו, מבחינה התפתחותית, אירוע שילד יכול לתאר או לעבד במלואו. הוא נוטה להירשם כהיעדרות ללא שם — וזואולי הסיבה שהזיכרונות של אל-סייד מקדישים לאמו פסקה אחת בלבד, ולאביו, לאם החורגת ולאשתו עמודים שלמים של רגש.
כאן הופכות שנות ה-IARA לרלוונטיות, ומסיבה שונה מזו שהעיתון מציע. עד 1999 היה אל-סייד בן חמש עשרה; עד 2004, כאשרמשרד האוצר האמריקאי הגדיר את IARA כארגון טרור ומינה סגן לשעבר של בן לאדן כמנהל פעילותה באפגניסטן, היה בן עשרים— מישיגן, ואז שוב מישיגן, ואז מלגת רודס לפניו. אלו אינן השנים הנעלמות. הן, בקריאה פסיכואנליטית, חלון פגיעות שני — גילההתבגרות ותחילת הבגרות, כאשר הזהות נמצאת בעיצומו של תהליך ההתחייבות — המגיע בדיוק כשאם שנעדרה ברובה מאזהילדות המוקדמת הייתה, לראשונה, בת השגה כמבוגרת בעלת רקורד מתועד משלה. אם וכיצד הדבר נרשם אצלו אינה שאלהשהתיעוד הציבורי יכול לענות עליה. מה שהתיעוד יכול לציין הוא צירוף התזמון, ודפוס נפוץ אצל אובדן מוקדם שלא עובד: השארתההורה האבוד כהיעדרות ולא כאדם מקלה על הימנעות מבחינה גם את עזיבתה וגם את זיקותיה.
הוא אמר, על הפיגוע בגן ילדים בבית כנסת במישיגן, ש”אנשים פגועים פוגעים באנשים” — משפט שמסיט את אי הנוחות אלמנגנון כללי במקום אל אדם שבחר. ספר זיכרונות בשם פוליטיקה מרפאת שמקדיש כה מעט מקום למה שהיה, לפי גרסתו שלו, צריך לרפא ממנו, מעלה את השאלה מה השתיקה עושה.
אף אחד מכל זה אינו מוכיח שאל-סייד שותף לזיקות אמו. הוא מעלה שאלה מכרעת ומתמשכת יותר: האם הילד שאיבד אותה בגילשלוש והאיש שמסרב לדבר עליה בגיל ארבעים ושתיים מפעילים את אותה הגנה — להשאיר את האובדן ללא מיקום, ללא מילים, באשמת מישהו אחר. ההיסטוריה הקרבה של הורן תתעד מה עשתה IARA ואת מי מימנה. רבי טרפון לימד שלא עליך המלאכהלגמור, אך אינך בן חורין להיבטל ממנה. כדאי לנו להביט מקרוב עכשיו בשאלה מדוע עבדול אל-סייד בילה ארבעה עשוריםבהימנעות ממבט אל עברו שלו.
אודות הכותבת
ד”רננסיהרטבלטקובריןהיאפסיכואנליטיקאיתוחוקרתטרור,המתמחהבפסיכולוגיהשלטרורואלימותג’האדיסטית.ספרההאחרוןהואA Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis—The Unconscious in Psychological Warfare: Beyond Ideology, Before Words. Atzmaut Press, 2025


