”
חלק א’: מוזה, מיאסה, נאיר — השלישייה האמהית הקטלנית של קטאר
תרגום בינה מלאכותית
למחרת למחוזות ביום שבו מחבלי חמאס הסריצו צילמו עצמם מתקשרים לאמותיהם מתוך בתים ישראליים כדי להתרברב עלהיהודים שרצחו זה עתה הרגע, פרסמה מוזה בנת נאצר, אמו של האמיר המכהן של קטאר, פרסמה של גבר כורע לפני מבנההרוס: “אללה, אנו מפקידים לך את פלשתין.” שנה לאחר מכן, כשישראל הרגה את יחיא סינוואר, היא הספידה לו בשפה שאולהמסיפור הקוראני על יחיא בן זכריה: חשבו אותו למת, אך הוא חי — אויביו, רמזה, לא. הספד מברך את המעשה, לא רק את האיש.
אנליסטים רואים במוזה נכס של כוח רך: יושבת ראש קרן קטאר, בונה עיר החינוך והקמפוס של גורגטאון בדוחה, הפנים המבריקשמאפשר לדוחה לממן את רשתות האחים המוסלמים באירופה — טאריק רמאדאן קיבל שכר חודשי של 35,000 יורו מקרן קטאר. MEMRI קרא לדוח שלו עליה “Gevrete Muslim Brotherhood Wears Prada”. זה לא מדויק: היא בנתה מנגנון ששרד אתדורה ומדינתה. בתה שלה, השייךה אל-מיאסה, מנהלת כעת את המנגנון — מכון הקולנוע לסרטים בדוחה, מוזיאוני קטאר — והשקיעה יותר מעשור שנה בטיפוח במירה נאיר—אם ממדני, אם הבמאי. עד שבנה של נאיר התמודד לראשות העיר, אל-מיאסהכבר קידמה את מועמדותו. בתרבות פטריארכלית, הבן הבכור יורש כתר שאינו שמור לבת. הבן ירש מדינה. הבת ירשה טכניקה — וייצאה אותה לאישה שלישית.
מה שאנשי מערך הביטחון מחמיצים לפספס אינו על דף המאזנים. זה בתוך הנפש. אנליסטים מתארים את השפעתה של מוזהכדועכת, בהנחה שמדובר בהפרדה שתרבותה אינה מתירה. אין פיטור מותר מאומי. שנאתה של מוזה הושתלו בחדר הילדים שלתמים עוד לפני שיכל להעריך אותן, ולעולם לא עברו את השבירה ההופכת עולם פנימי לזיכרון בלבד. זו לא מדיניות שהוא יכוללעדכן. זו רהיט במוחו.
הבתיעה של נאיר אינה דורשת אבחנה, רק תיאור: עשור שנות של מימון קטארי, ובן ששורת החתימה שלו לגבי ישראל היא המילה“רצח עם” — בפני טרמפ, במחיאות על The View, ובהצהרה מוקלטת המצטטת צו מעצר הבינלאומי שאינו מאשים רצח עם. זוהיפשע מוגדר שמבטא למה שנעשה ליהודים בזיכרון חי, והמילה היחידה שממדני פונה אליה נגד ישראל ולא נגד סודאן, תימן אוסוריה, בהן הראיות חזקות לפחות כמו. זוהי תקנים כפולים בצורתם הטהורה ביותר, העוברים דרך אותו מימון שבנה את מוניטיןמוזה. מרגע שכסף של קרן נמצא בתוך המעבדה שלך, במסע הבחירות שלך, הוא מפסיק להיות טובה שאפשר לדחות. הוא הופךמבני: הוא לא מבקש הסכמה, הוא הופך לנושא.
השאלה אם השפעה שלה דועכת היא השאלה הלא נכונה. אנליסטים כמו גוזנסקי, אדמוני ושנצר מעריכים את קטאר כגורם רציונלי, ומחמיצים מה שעשור הצמחה מייצר מבלי לכתוב שום דבר שעורך דין יסמן אותו — אותו עיוורון שפסל את הנשים הצעירות שצפובגבול עזה ב-7 באוקטובר, שראו מה שהגברים בחדר לא יכלו. מוזה בת ששים ושש. אף אחד מזה אינו מתרכך; מסתבר שזהעובר הלאה מבת לחניכה. מדיניותה של ישראל כלפי קטאר תמשיך לפעול צעד אחד מאוחר, כל עוד שהיא מחמיצה את האםשעדיין מנהלת את הבית — והבתים לידה.
חלק ב’: האם שאיננה שם — עבדאל אל-סייד
עבדול אל-סייד — מנהל משרד הבריאות לשעבר של מישיגן ומועמד לסנאט האמריקאי בבחירות 2026, שזה עתה ניצח בפריימריז הדמוקרטי מול יריב הנתמך על ידי איפ"ק — הוא הגבר השלישי בשלישיית הקרע האימהי הזו.
חלק א’ אינו מבוסס על הסקה — הוא מתועד, במיליה של מוזה עצמה, במימון המדווח של אל-מיאסה, בהצהרותיו של ממדני עצמו. עבדאל אל-סייד שייך לאותה חשבון מהסיבה ההפוכה: אנטישמיות לא מועברת רק על ידי אמהות שלא משחררות. היא יכולהלהתעצב על ידי היעדרות מוצדקת מבחינה דתית — מקרה שנבנה על הסקה, ומוצג ככזה. רשומות בית משפט מראים שמוחמדאל-סייד ופאטן אלקומי ניפו ב-1988 במיזורי, כשעבדאל היה כבן שלוש. הדין הסוני הקלאסי מעדיף את האם כשהילד צעיר, אלאאם היא נישאת מחוץ לשושלתה. פאטן נישאה; המשמורת עברה לצדו של אביו עוד לפני שהגיע לגיל הגן.
ילד אינו חווה דין משמורת. הוא חווה היעדרות, אבדן, טראומה משמעותית. בספרו Healing Politics, אמו מוזכרת ארבע פעמיםבעמוד אחד של תולדות המשפחה — תמיד פאטן, אף פעם לא “אמאה”, אף פעם לא “אמי שלי” — ומקבלת פסקה אחת בלבד שלסיפור ממשי, בה היא נקראת “אמי”: היא נישאה מתורגמן, הם טיילו בעולם, והוא מת צעיר. זוהי כל מה שיש לה. אל-סייד כותבבהרבה יותר רגש על מסעו של אביו משוק דגים באלכסנדריה למשרה במישיגן, ועוד יותר על אשתו, שרה ג’וקאקו, פסיכיאטרית. ספר בשם Healing Politics מעניק שם ללא קשר לאשה שילדה אותו, ועמודים של רגש לאשה שלא. אביו, אמו חורגת ואשתוהופיעו בפני מצלמות הבחירות. אם עבדאל לא.
אין רישום ציבורי לעמדות של פאטן אלקומי על ישראל או יהודים — אף לא. לכן זו אינה טענה שאל-סייד ירש את השנאה כפישתמים ירש. זה קרוב יותר להפך: לא מה שהיא נתנה לו, אלא מה שהיעדרות לקחה. מצרים, מקום מולדתה והיכן בו גדלהוהכשירה לרפואה לפני שעזבה ממנו, קיבל 75 אחוז במדד ה-Global 100 של ADL לעמדות אנטישמיות — אחד הגבוהיםשנמדדו, באזור הממוצע בממוצע על 74 אחוז, לעומת שיעור עולמי שפחות ממחציתו. יהיה מה שיהיה, היא בגרה וגדלה באחתהחברות האנטישמיות ביותר שידועות לנו. אם העמדות הללו לא היו זרות לגמרי לה, ייתכן שזעמו של אל-סייד מורכב יותר מאשרנדחה: אנטישמיות אסלאמית שנספגה מוקדם, שנבנתה על אבדן מסוים שלא עובד.
שלוש השנים הראשונים הם אלה שתיאורית ההיקשרות רואה כבסיסיות מפני שהם בלתי-נראים, לפני זיכרון סיפורי. קרע באותו גילאינו אירוע שילד יכול לתאר; זו היעדרות ללא סיפור מצורף — וזו בדיוק הסיבה שמוזכרותו מקבלת פסקה אחת. מה שלא עובדבעיבוד אינו נעלם. כעס ללא אובייקט מותר — אם שאפשר להאשים אותה, אב שאי אפשר לעוב לו ברוגז — מוצא תחליף, במרחקבטוח מהאבדן המקורי. כדאי לשאול: האם אדם ללא מקום מוצדק לאבדן מוקדם הופך לאדם המושיט, שוב ושוב, לעבר האשמההגדולה ביותר שיש נגד מישהו. רצח עם הוא מילה על אבדן טוטלי, בלתי-הפיך. אין זה מקרה במקרה שהיא מוצאת דרכה שובושוב אל פיו של אדם הנושא אותו.
זו אינה הוכחה במובן הקליני. זוהי דפוס, מוצע כדפוס: תמים נושא את שנאת אמו משום שעולם לא הותרה פרידה; ממדני נושאמנגנון משפחתי שהפך את המילה “רצח עם” לנכס קריירה ולא למסקנה; אל-סייד אולי נושא זעם ללא מקום מאושר, מחפש יעדגדול מספיק להחזיק אותו. שלושתם ירשו את הרהיט. אף אחד מהם לא היה חייב לשמור אותו. אדם אינו בוחר את החדר שהואמקבל כילד, אבל הוא בוחר, בכל פעם שהוא פותח את הפה כמבוגר, אם להמשיך לגור בו. תמים, ממדני ואל-סייד קיבלו אתההזדמנות שאחרים רבים עם עבר קשה יותר לקחו: לקרוא למה שהם נושאים ולהניח אותו. הם בחרו, מאד, להרים אותוולהשתמש בו. אף אחד מזה אינו מזכה את האמהות — ואת הבנים אף פחות. זה מתאר כיצד זעם אסלאמי אנטישמי נע במשפחההרבה לפני שהוא מגיע לשולחן של מדיניות — מועבר בנוכחות בבית אחד, בכסף בבית אחר, ובקרע בשלישי — ומתעקש שירושתשנאה אינה כמו היות חף מהפצתה.
והאם לא הגיע הזמן שגם האנליסטים הגברים שלנו יראו את האור?
ננסי הרטבלט קוברין, PhD, היא פסיכואנליתקאית וחוקרת טרור המתמחה בפסיכולוגיה של טרור ואלימות ג’יהאדית. ספרההאחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis—The Unconscious in Psychological Warfare: Beyond Ideology, Before Words. Atzmaut Press, 2025.


