ביום השנה השלישי ל־7 באוקטובר פרסם ראש עיריית ניו יורק, זוהראן מאמדני, הודעה. היא נפתחה כראוי. הוא נקב בשמו שלחמאס, הוא נקב בפשעי המלחמה שלו, והוא הקדיש משפט של צער לחברים ולשכנים שעדיין נושאים את האובדן.
ואז הוא הסתובב. “הסבל לא התחיל ולא נגמר באותו יום,” כתב, ושאר ההודעה, ארוך פי שניים ויותר ממה שקדם לו, היה כתבאישום נגד ישראל: רצח עם, כיבוש, אפרטהייד, כספי משלם המסים האמריקאי, משלוחי נשק. בסופה, יום הטבח הפך ליום שלהאשמה נגד האנשים שנטבחו.
כפסיכואנליטיקאית שהקדישה עשרות שנים לחקר נפשם של מבצעי פשעים ושל מי שמזדהים איתם, אני רוצה להתבונן במבנה שלההודעה הזאת ולא בסיסמאות שלה. המבנה אומר יותר.
הדבר הראשון שיש לשים לב אליו הוא כמה קצר הצער. אבל דורש את היכולת להישאר עם כאבו של אדם אחר בלי הצורך להחליףנושא. ראש העירייה לא יכול היה להישאר. משפט אחד של צער היה כל מה שהצליח לגייס לפני שנאלץ להתרחק ממנו. כשהצערעל יהודים נעשה בלתי נסבל עבור מישהו, בדרך כלל זה משום שהוא מאיים על סיפור שהוא זקוק להאמין בו, סיפור שבו היהודיםלעולם אינם הקורבנות.
הדבר השני שיש לשים לב אליו הוא מה שחסר. כפי שציין ג’ונתן גרינבלט, מנכ”ל ה־ADL, המילה “יהודים” אינה מופיעה. קורבנות הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה מקבלים אבל בלי שייקראו בשמם כיהודים. זו אינה השמטה מקרית. לקרוא להם בשמם פירושו להודות מדוע נרצחו. חמאס לא רצח 1,200 בני אדם וגרר 251 לעזה בגלל מחלוקת מדינית. הוא עשה זאת משום שהיו יהודים. מחיקת המילה מוחקת את המניע, ומחיקת המניע סוללת את הדרך להיפוך שבא אחריה.
הדבר השלישי הוא ההיפוך עצמו. בהודעת ראש העירייה, הקורבן הופך למבצע הפשע בתוך שורות ספורות. זוהי השלכה בצורתה הפשוטה ביותר. הדבר הבלתי נסבל, המשאלה להשמיד, מוסר מן הרוצחים בפועל ומוטל על אלה שהגנו על עצמם. משנעשה המהלך הזה, יום השנה כבר אינו שייך למתים. הוא שייך למאשים.
לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שהאבל נלקח מן האבלים. יהודי ניו יורק ביקשו יום אחד. לא הסכמה עם מדיניות ישראל, לא שתיקה על עזה, רק יום אחד שבו מתיהם יוכלו להיות מתיהם. ראש העירייה של העיר שבה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל לא יכול היה לתת להם את זה.
לעניין הזה יש משמעות מעבר לרגשות פגועים. דבריו של ראש עירייה קובעים את הטמפרטורה הרגשית של עיר. כשבעל התפקיד החזק ביותר בניו יורק אומר לתושביו, ביום השנה לפוגרום, שהפשע האמיתי הוא קיומה והגנתה של המדינה היהודית, הוא נותן היתר. מי שכבר שונא שומע ששנאתו צודקת. העלייה בתקיפות נגד יהודים בניו יורק לא התרחשה בחלל ריק.
כתבתי בעבר על כך ש”ישראלי” הפך למילת הקוד החדשה ל”יהודי”. הודעת 7 באוקטובר מראה את אותו מנגנון פועל מן הכיוון ההפוך. כאן היהודי נעלם לגמרי, ורק הישראלי, בתפקיד הפושע, נשאר.
מה אפשר לעשות? לא עוד זעם. זעם הוא בדיוק מה שהפרובוקטור רוצה. כל גינוי מאשר שיש בכוחו לפגוע, והוא אינו משלם על כך דבר. מי שעבד עם אדם הבוחן גבולות יודע שאין מכילים אדם כזה בצעקות. מציבים גבול רגוע ועקבי ומצמידים אליו תוצאה.
הגבול צריך להיות זה: המוסדות היהודיים בניו יורק, ובהם הפדרציות, בתי הכנסת, הארגונים הגדולים ונבחרי הציבור היהודים, צריכים להסכים יחד שראש העירייה לא יוזמן לאירועים של הקהילה היהודית, לא יקבל הזדמנויות צילום ולא ידבר מעל במות יהודיות. זה יעמוד בתוקף עד שימלא תנאי פומבי אחד: עליו לקרוא לקורבנות 7 באוקטובר בשמם כיהודים ולהכיר בכך שנרצחו משום שהיו יהודים. התנאי נאמר פעם אחת ואינו נתון למשא ומתן. מאמדני זקוק לדימוי של קבלה יהודית כדי לטעון שאינו עוין ליהודים. הקהילה יכולה להפסיק לספק לו אותו.
שני צעדים נוספים נותנים לגבול משקל. ראשית, הקהילה צריכה לקיים עצרת זיכרון אזרחית משלה ל־7 באוקטובר, כשלצידה המושל, חברי מועצת העיר ובעלי ברית שאינם יהודים, כך שזיכרון העיר מאותו יום לא יהיה עוד בידי ראש העירייה. שנית, כל אירוע אנטישמי בניו יורק ותגובת העירייה אליו צריכים להיות מתועדים ולהישלח מדי חודש למועצת העיר, לאולבני ולמשרד המשפטים האמריקאי. זעם דועך. תיעוד נשאר.
משפט אחד של צער ואחריו האשמה ארוכה אינו אבל. זהו ניכוס של האבל. יהודי ניו יורק אינם צריכים להתווכח איתו. הם צריכים להפסיק להעניק לו את נוכחותם.
ננסי הרטבלט קוברין, PhD, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור ולוחמה בטרור מתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


