לפני כעשרים שנה, מומחה ישראלי בכיר לטרור הרים מאמר שכתבתי, אמר “מה החרא הזה?” וזרק אותו. מאז אני נושאת את הרגע הזה איתי.
פעם הוא התעניין בעבודתי ונעזר בי באופן לא רשמי, כקוראת מבחוץ של נפש המחבל. אבל הוא מעולם לא הזמין אותי להרצות. מישהו אחר עשה זאת. בארוחת ערב ישבתי ליד ראש מחקר ערבי לשעבר בשירות הביטחון הכללי. כשסיפרתי לו שהדוקטורט שלי עסק בספרות אסלאמית, פניו אורו. הוא הזמין אותי להרצות בכנס השנתי ללוחמה בטרור בהרצליה, ואחרי ששמע אותי, התקשר וביקש שארצה בפגישה סגורה של נאט”ו באנגליה על פיגועי התאבדות. אף שהיה מגדולי המומחים בישראל לתרבות הערבית, הוא התוודה בפניי שמעולם לא הבין באמת את הפסיכודינמיקה של המשפחה והחמולה, ואת התפקיד הדומיננטי של האם. המומחה שנעזר בי ראשון מעולם לא פתח לי את הדלת הזאת. בשלב כלשהו באותן שנים, הוא סגר את דלתו שלו. כשהמאמר נחת על השולחן, ידעתי.
אירחתי אותו בביתי באמריקה ופתחתי בפניו דלתות אחרי 11 בספטמבר. עכשיו נפתחה בפניי דלת שלא הוא פתח. אני מאמינה שהיה לו קשה לשאת זאת. גם קנאה היא רגש פרימיטיבי. מקומה בחדר התינוקות, שם כל מה שיש לאחר מרגיש כאילו נלקח ממך.
המאמר אמר את מה שטענתי מאז 2001: שמעשהו של המחבל המתאבד נטוע בשנים הראשונות של החיים, בקשר עם האם, במשפחה של בושה וכבוד, ובפרידה ממנה שמעולם לא התרחשה. התפתחות הילד אינה הערת שוליים לטרור. משם הטרור מתחיל.
הרגשתי מרוסקת. לא משום שחלק עליי. מחלוקת היא מה שמקדם את המחקר. הייתי מרוסקת משום שהוא אפילו לא חלק עליי. הוא לא שאל שאלה ולא העלה טיעון. הוא התייחס לעבודתי בבוז, ואליי יחד איתה, מול עד. הבנתי אז שהוא אינו מסוגל לתפוס מה משמעותה של התפתחות הילד בעיצובו של ג’יהאדיסט, ושהוא לא רצה לדעת.
העד היה העוזר שלו, צעיר שלמד פילוסופיה וקרא הרבה פסיכואנליזה. הוא ליווה אותי החוצה. בשקט אמר: “אני מקווה שיום אחד יעריכו את עבודתך.” הוא לא יכול היה לומר זאת בחדר. האדם היחיד שנכח שם ויכול היה לראות במה עוסק המאמר נאלץ ללחוש.
בחירת המילה שלו, “חרא”, לא הייתה מקרית. פרויד הראה שהתוצר הראשון של הילד, הדבר הראשון שהוא מייצר ומעניק, הוא הצואה שלו. במאמר “על המרות של הדחף, במיוחד בארוטיקה האנאלית” (1917), תיאר פרויד כיצד הצואה הופכת למתנה הראשונה של התינוק, ובהמשך נקשרת בלא-מודע לכסף, לתינוקות ולכל מה שאדם יוצר. לכנות את עבודתו של עמית “חרא” פירושו לגרור את המתנה בחזרה לשלב האנאלי, שבו המאבק הוא על שליטה, ושבו מה שבא מהאחר מלוכלך ומסולק. זריקת המאמר השלימה את המחווה. זו הייתה רגרסיה בזעיר אנפין אל הגיל שבו בוז הוא התשובה היחידה למה שאי אפשר לשלוט בו. המאמר עסק בשנים הראשונות של החיים, והוא השיב לו משם.
בוז הוא הגנה. לזרוק את המאמר פירושו היה להשליך את מה שהמאמר ביקש ממנו להתבונן בו: חדר התינוקות, האם, אימת הנטישה וחוסר האונים של התינוק, הבושה. אלה אינן אימות זרות. כל אחד מאיתנו הכיר אותן פעם וקבר אותן. נפש שאינה מסוגלת לשאת את זכר ראשיתה לא תחפש אותה אצל האויב. היא תתבונן באידיאולוגיה, ברשתות ובהסתה, ב-5 האחוזים שמעל לקו המים, ותקרא לזה מומחיות.
זו הקונספציה בקנה המידה הקטן ביותר: אדם אחד, מאמר אחד, חדר אחד. ב-7 באוקטובר ראינו אותה בקנה מידה של אומה. היום, אחרי טיסה FZ1073 של פליידובאי, המומחים שוב מסבירים את התוקף דרך הרשתות שלו ומקורות ההשראה שלו. אף אחד מהם אינו שואל מי הוא היה, מי גידל אותו, או מה קרה בשנים שאיש לא ראה. השאלה עדיין נזרקת הצידה.
אינני כותבת זאת כדי לסגור חשבון. אני כותבת זאת משום שמחיר ההימנעות מלהסתכל נמדד כעת בחיי אדם. הלחישה של העוזר מלווה אותי כבר עשרים שנה. הגיע הזמן לומר בקול את מה שהוא לא יכול היה לומר.
ד”ר ננסי הרטוולט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת לוחמה בטרור, המתגוררת בתל אביב. https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



