תותבת אינה משיבה את מה שאבד. היא באה במקומו, והגוף לומד לתפקד כאילו האיבר עדיין שם. כתבתי בעבר על הנשק בידושל הג’יהאדיסט כתותבת נפשית, הבאה במקום עצמי שאינו יכול לפעול בדרך אחרת. הטענה תקפה בייחוד היכן שאי אפשר להניחאת הנשק מהיד — סירובם של חמאס וחיזבאללה להתפרק מנשק הוא הדוגמה המובהקת לכך. כלי אפשר להניח מהיד; תותבת איאפשר, כי הגוף כבר ארגן את עצמו סביבה.
נשק הוא חפץ קשה. הוא משרטט גבול במרחב הפיזי, בין היד האוחזת בו לגוף שאליו הוא מכוון. השנאה משרטטת אותו גבולבמרחב הרגשי, כמו דרקון נושף אש, ומסמנת את העצמי מן האחר באמצעות התחושה, במקום שבו דבר אחר לא שרטט את הקו— והשנאה מותקנת עמוק יותר מן הנשק, נושאת את העצמי שרק אחר כך שולח יד לאחוז בו. משהותקנה, האדם מתפקד, נע,מדבר כאילו הוא שלם, כי התותבת היא זו שנושאת אותו.
זו אינה טענה על יחידים. אדם שלא עבר אינדיווידואציה אינו יכול להיקרא כזה — אינדיווידואציה היא תוצאה של משימההתפתחותית, לא זכות מלידה — ושלוש הדמויות שלהלן הן הראיה המובהקת לפער הזה. כל אחד מהם הגיע לבגרות בליההפרדה שהייתה מאפשרת לשנאה להישאר אופציונלית. עבור כל אחד מהם, היא נושאת משקל.
שלישיית השונאים: תמים, זוהראן ועבדול
בנה של שייח’ה מוזה, האמיר תמים, מעולם לא עבר את ההיפרדות מאמו שהתרבות רואה בניסיון לבצעה טאבו. יודופוביה שלה לאהפכה למדיניות שלו; היא נותרה הנפש שלה, התופסת את המקום שבו הייתה אמורה להיווצר נפשו שלו. שנאתה ממשיכה לחיותבנפשו ← נפשו שולטת בכספי קטר ← כספים אלה מממנים את כלי התקשורת שהופכים את המילה ‘ישראלי’ לממלאת אתהתפקיד שמילאה פעם המילה ‘יהודי’.
זוהראן ממדני ירש את אותה מילת קוד מוכנה מראש. הוא לא טבע את המשוואה ‘ישראלי = יהודי = ציוני = רוצח עם’; הוא קיבלאותה, כשהיא כבר פועלת נפשית, ונשען עליה כפי שאדם נשען על מקל הליכה שמעולם לא נאלץ ללמוד ללכת בלעדיו.
השנים הבלתי-נראות של עבדול אל-סייד עצמו נקטעו. הוריו התגרשו כשהיה בערך בן שלוש, והמשמורת עברה לצד אביו. וולקאן,הפסיכיאטר המוסלמי הקפריסאי-טורקי, טוען שילד זקוק לאויב שיהיה במקומו עד גיל שלוש; במקרה של אל-סייד, הצורך הזה כברהחל להיווצר מתוך האובדן הזה, עוד לפני שהיה לו שפה לבטא אותו. מה שהחל כצורך בלתי מסופק בינקות מצא בהמשך ביתמוסדי: מגיל חמש-עשרה עד עשרים, אמו, פאטן אלקומי, עבדה עבור רשת מסומנת על ידי משרד האוצר האמריקאי כמממנתטרור, והעניקה לשנאה חלון שני שבו יכלה ללבוש צורה בוגרת.
אף אחד משלושתם לא בנה שנאה. לכל אחד הותקנה אחת, בשנים או בבית שבו היה אמור להיבנות עצמי במקום זאת, וכל אחדתלוי בה כעת בלי לחוש אף פעם בצליעה.
אנשי האינתיפאדה הגלובלית
‘המונים וכוח’ (Masse und Macht) של אליאס קנטי מספק את הרובד הקולקטיבי לאותו מנגנון עצמו. קנטי ממקם את הפחדהמכונן של החיים האנושיים לא במוות אלא במגע הזר — Berührungsfurcht, האימה מפני גוף לא מוכר הנוגע בגוף שלך. רקבתוך ההמון הופך הפחד הזה לכיוון ההפוך. דחוס בין אחרים, האדם כבר אינו נדרש לשמור על גבול כלשהו; כל מגע הופך למגעהבא מתוך ההמון, ולא לחדירה מבחוץ. ההמון אינו דורש מחבריו לעבור אינדיווידואציה. הוא מציע את ההפך — התמוססות — ועבור אדם שמעולם לא השלים את המשימה ההתפתחותית הזאת, ההתמוססות אינה אובדן אלא הקלה. לא נותר עוד עצמי נפרדלהגן עליו.
ההמון הפתוח של קנטי רוצה רק לגדול, ללא הגבלה, עד שלא יישאר דבר מחוצה לו, והוא מתפרק (Entladung) ברגע שבו חבריוחשים שווים בנוכחות אובייקט משותף. אותו אובייקט הוא מה שקנטי מכנה העוקץ, ה-Stachel — גוף זר השוכן בנפש ואינו מעניקמנוחה עד שהוא נפלט החוצה, אל אויב. המון האינתיפאדה הגלובלית, הצועק את אותן שלוש-ארבע סיסמאות בתריסר בירות, אינומאורגן סביב טיעון. הוא מאורגן סביב עוקץ שהוא זקוק לפרוק, והמילה ‘ישראלי’, שעוצבה על ידי כספי בית אל-ת’אני, אוצר המיליםהשאול של ממדני והפצע התורשתי של אל-סייד למטרה יחידה הניתנת להחלפה, היא נקודת הפריקה. ההמון אינו זקוק לכךשהמטרה תהיה אמיתית. הוא זקוק לכך שהמטרה תהיה משותפת, כי השיתוף הוא זה שמאפשר לכל אדם שלא עבראינדיווידואציה להרגיש, למשך הצעדה, שלם.
זו אותה תותבת, בקנה מידה גדול. מה שתמים, ממדני ואל-סייד נושאים כל אחד לבדו, ההמון נושא יחד, ולשאת יחד הוא הקסםשבדבר — הוא מחליף את גבול המסה בגבול שאף אחד מחבריו אינו מחזיק בו בנפרד. תותבת, ברגע שהיא נושאת את המשקל,אי אפשר לשכנע את הגוף הלובש אותה להסירה. ראיות אינן מסירות צליעה שרק השנאה מחזיקה זקופה. רק הצמיחה שהייתהמגיעה מלכתחילה — ההיפרדות מהאם, יחסי האובייקט שהיו אמורים להיווצר בשנים הבלתי-נראות, האינדיווידואציה המעניקהלאדם עצמי איתן דיו לעמוד בלי אויב — מחליפה אותה. כל מי שנבחן כאן דילג על הצמיחה הזאת. ההמון הוא המקום שאליוהולכים כדי לדלג עליה יחד.
ד”ר קוברין היא מומחית ללוחמה בטרור ופסיכואנליטיקאית, בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית. היא בוגרת תוכנית Human Terrain, פורט ליוונוורת’, קנזס. ספרה האחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare -- Beyond Ideology, Before Words (הוצאת Atzmaut, 2025). כעת היאעובדת על ספרה השביעי, Between Empire and Covenant—The Jewish Bond: Lotman, The Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977. ניתן לצפות בכל יצירתה בעמוד המחברת שלה באמזון: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


