המאמר המצוין של סת מנדל ב-Commentary, “How ‘Israeli’ Came to Mean ‘Jewish’ in the American Press”, מתארתופעה שאני עוקבת אחריה מזווית שונה לחלוטין כבר למעלה מארבעה עשורים: המנגנון שבאמצעותו חברה קובעת שעם מסויםאינו יכול להשתייך. מנדל מנתח כיצד הסיקור הקולינרי של New York Magazine הפך שפים יהודים לזרים קבועים, שאינם יכוליםאפילו לתבוע לעצמם צלחת חומוס מבלי להיות מואשמים בגניבה. המילה “ישראלי” ממלאת את התפקיד שהמילה “יהודי” מילאהפעם בגלוי — היא מסמנת אדם כזר, בלתי לגיטימי, לא רצוי בשולחן האומות. המנה משתנה. ההדרה נשארת.
נור דהרי, חוקר ביטחון מוסלמי יליד פקיסטן, מציג את הנקודה בצורה חדה עוד יותר במסתו “Can a Muslim Be a Zionist?” (noordahri.com/can-a-muslim-be-a-zionist): הקוראן עצמו מצווה על בני ישראל להיכנס ולשבת בארץ הקודש — “הוֹי עמי, היכנסו לארץ הקודש אשר קבע לכם אללה” (5:21) — ודהרי מציין שפרשנים קלאסיים כבר מתקופת א-טברי קראו בכך בריתנצחית, לא זמנית. המשוואה שהעיתונות מבצעת כיום — ישראלי פירושו יהודי פירושו ציוני פירושו בלתי לגיטימי — אינה נסמכתעל שום דבר בקוראן. היא הומצאה במנהטן ובדוחא, לא במכה.
אני מזהה את ההד הזה משדה קרב שונה לגמרי. עבודתי בפסיכולוגיה של הג’יהאד מתחילה ב“שנים הבלתי נראות”, מגיל אפס עדשלוש, כאשר ההתקשרויות הראשונות של הילד מלמדות אותו מי נחשב לאדם ומי לא. האידיאולוגיה מגיעה מאוחר יותר ומלבישהאת מה שהגוף כבר למד. וגם השנאה של האם עצמה מקורה באותן שנים בלתי נראות. בתרבויות מוסלמיות של כבוד-בושה, הבתה תינוקת מקבלת מלידתה מסר כפול: בנשימה אחת היא אבן החן של המשפחה, שגופה — ובמיוחד איבר מינה — הוא מושב כבוד השבט; ובנשימה השנייה היא המטרה הבלתי מודעת להתעללות כרונית, לפגיעה מינית, ובמקרים הקשים ביותר — לרצח המחופש לכבוד המשפחה. כשהיא גדלה ויולדת ילדים משלה בגיל צעיר מדי, הזעם והחרדה הבלתי פתורים שלה מוקרנים על התינוק הזכר. הוא הופך לאובייקט הנרקיסיסטי שלה, המשך של חייה ולא חיים משלו. החשבון הבלתי מודע מדויק: הבן שירצח מאוחר יותר יהודים עדיין יתקשר לאמו אחר כך. האידיאולוגיה נתנה לו אוצר מילים. היא נתנה לו את הפצע.
שלושה כוחות נושאים כיום את אותו מנגנון היתר אל תוך החיים הציבוריים באמריקה. קטאר, באמצעות חסות משפחת אל-ת’אניעל תקשורת ואוניברסיטאות, השקיעה שני עשורים בהלבנת עוינות כלפי ישראל להפכה לשיח מכובד — כסף כשליח. זוהראןממדני, כיום ראש עיריית העיר בעלת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל, בנה את קריירתו על ההנחה שהציונותעצמה היא הפשע. עבד אל-סאייד, המתמודד על תפקיד במישיגן, שואב מאותה באר: ישראלי הופך לקיצור עבור מדכא, והיהודיהעומד לצד ה“דהימי” יורש את התווית בין אם ביקש זאת ובין אם לא.
אף אחד מהגברים האלה אינו צריך לומר “יהודי”. מנדל מראה שהעיתונות כבר עשתה בשבילם את עבודת התרגום הזו. פרופילבמגזין, לשכת ראש עיר, מעגל הרצאות הממומן על ידי המפרץ — רגיסטרים שונים, דקדוק אחד. הילד שלעולם אינו נפרד משנאתאמו גדל להיות תנועה. החברה שמאפשרת ל“ישראלי” לבלוע את “יהודי” גדלה להיות מנגנון היתר. מנדל נתן שם למשפט. הייתירק מוסיפה: שימו לב מי מלמד אותו, ובאיזה גיל מוקדם השיעור מתחיל.
הקישור הרביעי בשרשרת הזו הוא המילה “רצח עם” עצמה. התקשורת הממומנת של אל-ת’אני, הבמה של ממדני, ומילותיו שלאל-סאייד עצמו — כולם מגיעים אליה כמהלך הסיום: ישראלי, יהודי, ציוני, רוצח־עם, החלפה אחר החלפה עד שקורבנותיוהמקוריים של המונח נאלצים ללבוש אותו. כשנשאל אל-סאייד על הרטוריקה שלו, תשובתו הייתה “אנשים פגועים פוגעים באחרים”. המשפט הזה שקרי, וכדאי לומר בבירור מדוע. לא כל אדם פגוע פוגע באחרים. רובם לא. אלה שכן — הם אלה שמעולם לא עיכלואת הזעם, שהניחו לו להתקשות לתלונה הזקוקה למטרה — כמו ההאשמה שיהודים מבצעים רצח עם, מילה שנטבעה כדי לתאראת זוועת השואה עצמה, וכעת מופנית בחזרה כלפי ילדיהם של הניצולים. רופא, מכל האנשים, אמור לדעת את ההבדל בין פצעלהחלטה. הפנייה ל“אנשים פגועים פוגעים באחרים” ברגע שיהודים, ישראלים וציונים הם הקורבנות אינה חמלה. זהו תירוץ מוכןמראש לתוקף, מחופש לתובנה פסיכולוגית. אל-סאייד, ממדני, ואל-ת’אני מוכיחים שאין להם בכלל תובנה כזו.
ננסי הרטבלט קוברין, PhD
ננסי הרטבלט קוברין, PhD, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור המתמחה בפסיכולוגיה של טרור ואלימות ג’יהאדיסטית. ספרההאחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis—The Unconscious in Psychological Warfare: Beyond Ideology, Before Words. Atzmaut Press, 2025.
https://www.amazon.com/stores/Nancy-Kobrin/author/B002RF9D5Y


