מדעי המדינה, יחסים בינלאומיים ורוב מחקרי הטרור פועלים כמעט אך ורק ברמת האידיאולוגיה המוצהרת, האסטרטגיהוההתנהגות הגלויה — עשרת האחוזים הנראים של קרחון הקרח. הפסיכואנליזה הבינה זה מכבר שרוב מוחלט של החייםהנפשיים, לפי רוב ההערכות כתשעים וחמישה אחוז, פועל באופן לא־מודע. תחום המצטמצם לרמת האידיאולוגיה עובד, מעצםהגדרתו, עם חלק קטן מהתמונה. זו אינה קישוט רטורי; זו הסיבה שהאנליסטים ממשיכים להתפלא כאשר תמריצים “רציונליים” נכשלים בהשגת תוצאות רציונליות, וזו הסיבה שהאשמת רצח העם ממשיכה לנחות דווקא על הצד שהראיות תומכות בו הכי פחות.
קחו את החידה החוזרת של השאלה מדוע חמאס מסרב להתפרק מנשקו. במבט אסטרטגי, הנשק הוא נכס — מנוף לחץ, הרתעה, קלף מיקוח שיוחלף כאשר המחיר יהיה נכון. אך במבט התפתחותי, הסירוב להתפרק מהנשק נקרא אחרת. נשיאת נשק, והזהותהנבנית סביבה, מתפקדות כתחליף התפתחותי: תחליף לעצמי שמעולם לא הורשה להתפרד ולהתבדל. הנשק עושה את העבודההנפשית שהיה עושה עצמי מובדל ומאובטח באופן עצמאי.
אותה דינמיקה נראית בלקיחת בני ערובה. שחקן אסטרטגי טהור מתייחס לבן ערובה כמטבע חליפין הניתן להמרה — בר־חילוף, סחיר ברגע שערך ההחלפה נכון. מה שהתיעוד מראה הוא דבר הקרוב יותר להיתוך: שמירה על בן הערובה מעבר לנקודת היתרוןהרציונלי, סירוב לתנאים נוחים אחרים, כפייה לשמור על האובייקט קרוב פיזית ולא לשחררו. אין זה שחקן התקוע פשוט במצב לא־מובדל. זהו, ליתר דיוק, שחקן המנסה ללא הרף להיפרד ונכשל ללא הרף — יום המרמוט ולא קיפאון. כל מעגל של אלימות, כלמשא ומתן שקרס, אינו עדות ללמידה אסטרטגית אלא לאותו ניסיון התפתחותי חוזר להיפרדות, מפני שהתנאים הפנימיים שהיומאפשרים להשלים אותו מעולם לא הונחו בינקות.
שורשי הכישלון הזה נעוצים בקשר טראומטי: התינוק, ובייחוד התינוק הזכר, מנוצל כאובייקט נרקיסיסטי במקום להיות ביחס כאדםנפרד, ונשלל ממנו האישור ההתפתחותי הרגיל להתבדל. ללא ההיפרדות הזו, הארכיטקטורה הקוגניטיבית שההתבדלות בדרך כללמייצרת — בדיקת מציאות, סובלנות לדו־ערכיות, תיאוריית התודעה, היכולת לדמיין את עולמו הפנימי של אדם אחר — נכשלתבהתפתחותה. התוצאה היא עולם הפוך שבו הטוב הוא רע והרע הוא טוב. ההיפוך הזה אינו תוצר של אידיאולוגיה. הוא תוצר שלמבנה נפשי שכבר קיים מהכישלון ההתפתחותי — והאידיאולוגיה מגיעה רק אחר כך, כדי לתת למבנה הזה שני דברים: מטרהספציפית להיאחז בה, והצדקה מכובדת חברתית לפעול על פיה.
בתרבויות של בושה־וכבוד, ובייחוד בתרבות הערבית־מוסלמית, הדינמיקה הזו מועצמת על ידי טאבו לא־מודע נגד היפרדות מהאם— קשר בלתי ניתן לניתוק, בביטויו של הפסיכיאטר סאמי תימימי עצמו, אף כי תימימי עצמו לא פיתח את המשמעות המלאה שלמה שתיאר. האם וגופה נותרים המציאות הנפשית המארגנת, ומייצרים בלבול פסיכוסקסואלי השורד את הילדות. הטלת מום בגוףוכריתת ראש הנראים באלימות חמאס אינם עודף חסר טעם; הם חזרות קונקרטיות ובלתי מעובדות על פציעה שמעולם לא הורשהלה ביטוי סמלי — התקפה לא־מודעת על גוף האם, אותה דינמיקה שקלינאים מזהים ברצח סדרתי.
זו הסיבה שהמבצעים המאורגנים ביותר יכולים להיראות, על פני השטח, נורמליים לחלוטין. יחיא סינוואר הוא מקרה מלמד: סבלני, אסטרטגי, מסוגל לשחק משחק ארוך טווח אמיתי. אך ההצגה המאורגנת היא מה שקלינאים מכנים אישיות “כאילו” — הופעהמשכנעת של עצמי נורמלי, הבנויה מעל עצירה התפתחותית בסיסית ולא במקומה. ההופעה והעצירה מתקיימות זו לצד זו; ההופעהאינה פותרת את העצירה, היא רק מסווה אותה. אפילו הטורף המשמעתי ביותר עלול להראות סדק בציפוי, וכאשר הוא מופיע, הואמופיע בדיוק ברובד הקונקרטי והגופני שההופעה נבנתה כדי להסתיר. אכן כתבתי מסה בשם The Violent Brutality of Growing Up in a Shame Honor Culture. זה לא מקום כיפי.
מוסאב חסן יוסף, “הנסיך הירוק”, בנו של מייסד חמאס, ניסח זאת בבהירות רבה יותר מכל תיאורטיקן: האויב הגדול ביותרבתרבותו הוא הבושה. הוא היה יודע.
האם הבלתי־נפרדת, והעצמי הבלתי־גמור
כבר טענתי את הטענה הזו ברמת המבצע היחיד בעבר, וברצוני לקשור כאן את החוטים יחד במקום להשאירם מפוזרים ביןמאמרים נפרדים. ב“שייח’ה מוזה עדיין חיה”, טענתי שהאמיר תמים של קטאר מעולם לא עבר תהליך של הפרדה־אינדיבידואציהמאמו, השייח’ה מוזה בינת נאסר, מפני שקרע כזה הוא טאבו בתרבותו — כך שיודופוביה שלה נותרת שקועה בנפשו שלו במקוםלתפקד כמדיניות שהיה יכול פשוט לעדכן עם מידע טוב יותר. מיליארדי הדולרים של קטאר במימון תקשורת אנטי־ישראלית, מתןהמחסה למנהיגות חמאס, מימון תשתית הקמפוסים עצמה המייצרת את אוצר המילים של “ג’נוסידר” — כל אלה אינם מוסבריםהיטב כחישוב אסטרטגי קר. זהו ביצוע, בקנה מידה של מדינה, של בן שמעולם לא נפרד משנאת אמו מפני שמעולם לא הורשהלהיפרד ממנה כלל.
ב“השנים הבלתי־נראות של פאטן אלכומי ובנה התינוק עבדול אל־סייד”, עקבתי אחר אותו מנגנון דרך דמות שונה מאוד: פקידציבור אמריקאי שאמו שלו עבדה במשך שנים בארגון מימון טרור המקושר לחמאס ומיועד על ידי משרד האוצר, בתקופת התבגרותו— חלון פגיעות שני המונח מעל השנים הבלתי־נראות המכוננות — מלידה ועד גיל שלוש — שבהן, כפי שעבודתו של וואמיק וולקןעל הצורך באויב מבהירה, המטרות לשנאה בנפש כבר מקובעות במקומן. אל־סייד אינו טוען להפסקת אש. הוא מושיט יד ל“רצחעם” כמו טיל תרמי המחפש את מטרתו, מפני שהאובייקט הוקצה לפני שהיו לו מילים בשבילו.
וב“ישראלי = יהודי = ציוני = ג’נוסידר”, עקבתי אחר המילה עצמה דרך שלביה — כיצד לאום הופך לדת, הופך לאידיאולוגיה, הופךלהאשמה בזוועה המגדירה של המאה, כאשר כל שלב מוחק מעט נוסף מהאדם האמיתי שמתחת, עד שהיהודי נעלם כליל לתוךתווית שנבנתה כדי להיהרג. הרטוריקה של זוהראן ממדני שייכת לאותו סולם. ביוגרפיה שונה, יבשת שונה, אותה מילה, שהושגהבאותו נתיב: לא ניתוח של מה שישראל עשתה, אלא פריקה של מה שהדובר אינו מסוגל לאתר או ליישב בתוך עצמו.
המילה הרביעית
וכאן שלושת המאמרים הללו מתכנסים. ישראלי. יהודי. ציוני. ג’נוסידר. כל האשמה היא הסלמה על פני קודמתה, וכל אחת פועלתבכיוון ההפוך מהראיות. יש סיבה לכך שההאשמה נוחתת על ישראל בעוצמה ובחזרתיות כאלה — מקטאר של אל־ת’אני, מממדני, מאל־סייד — גם כאשר העובדות מצביעות למקום אחר. זו אינה רק נוחות פוליטית, אף שגם זו ודאי חלק מהעניין. זוהי הטלהבמובן הקליני: התוכן הבלתי־נסבל מועתק אל האובייקט המתאים ביותר לשאת אותו, והאובייקט הנבחר הוא תמיד זה שנפגעבפועל. זהו עולם ההיפוך שתואר לעיל, המיושם על שפה במקום על גופות. המילה “ג’נוסידר” אינה מתארת את התנהלותה שלישראל. היא מתארת משהו שהדובר אינו מסוגל לשאת למצוא בתוך עצמו — או לאתר עד אמו, או למקם בתוך התנועה שהואמשרת — ולכן מעתיק אל ישראל במקום זאת.
זה אינו טפל לטענה ההתפתחותית; זוהי אותה טענה עצמה, המיושמת על רטוריקה במקום על אלימות. נפש שמעולם לא פיתחהתיאוריית תודעה, כלומר את היכולת לשים את עצמה בנעליו של האחר, אינה יכולה לדמיין באופן מדויק מה יריב מתכוון אליובפועל. היא יכולה רק לקחת רגשות ודחפים שהיא אינה מסוגלת לשאת להכיר בהם כשלה עצמה, להטיל אותם על היריב במקוםזאת, ולחוות את ההטלה הזו כאילו הייתה עובדה נצפית פשוטה על היריב — לא כמשהו שהיא עשתה, אלא כמשהו שהיא ראתה. ציונות כנאציזם, הגנה עצמית כהשמדה, נשקו של לוקח בני הערובה שהוסב לפשע הקורבן: כל אחד מאלה הוא אותה פעולה בדיוק, המבוצעת במילה במקום בסכין. ההאשמה אינה ניתוח. היא וידוי, הנאמר בגוף שני, על ידי בן, בנה של אם, בן בלתי־נפרד — שלושה מהם, בשלוש יבשות שונות, המשתמשים באותה מילה מפני שאף אחד מהם מעולם לא סיים את העבודה של הפיכה לאדםנפרד. ונדרש אדם נפרד, מי שיכול להבחין בין נפשו שלו לזו של אחר, כדי לראות מעשה אמיתי של רצח עם בבהירות מספקת כדילקרוא לו בשמו הנכון.
וראוי לציין מה שלא קרה כאשר החלה הירי ב־7 באוקטובר: אף בן ערובה לא נעזר להגיע לחירות על ידי אוכלוסיית עזה שסביבו — שתיקה שאין לה מקבילה בקרב חסידי אומות העולם שסיכנו הכל כדי להסתיר משפחה יהודית אחת אחת תחת משטר אכזרי ואליםהרבה יותר מכל דבר בעזה.
ד”ר קוברין עלתה לישראל בשנת 2010 והיא מומחית בינלאומית מוכרת ללוחמה בטרור ופסיכואנליטיקאית בעלת דוקטורטבספרות אסלאמית. מחברת שישה ספרים. ספרה האחרון A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare -- Beyond Ideology, Before Words. הוצאת Atzmaut Press, 2025. היאעובדת כעת על ספרה השביעי, 1977—Between Empire and Covenant: The Jewish Bond, The Refuseniks and The Bukharan Jews. לרשימת ספריה המלאה: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


