כשל מדיני הנובע מאבחון שגוי של אלימות הצומחת מכוחות אידיאולוגיים ומבניים עמוקים
מאמר זה פורסם במקור באנגלית ב־The Washington Times בתאריך 2 באפריל 2026.
תרגום לעברית: בוצע באמצעות AI.
המאמצים לפרק את חמאס מנשקו נשענים על הבנה שגויה יסודית: שהבעיה היא הנשק עצמו.
אך לא כך. הבעיה היא המערכת הזקוקה לנשק זה.
פירוק מנשק מוצג בדרך כלל כעניין טכני — של אכיפה, פיקוח ובקרה — בהנחה שהאלימות חיצונית לשחקן וניתן פשוט להסירה. בפועל, הבעיה מצויה במקום אחר.
בארגונים כמו חמאס, הנשק אינו מקרי. הוא הכרחי.
הנשק גלוי לעין. ניתן לספור אותו, למקד אותו, לנהל עליו משא ומתן. הוא יוצר את הרושם שהבעיה מוחשית וניתנת לניהול, אך הוא אינו נקודת המוצא. הוא ביטוי של מבנה עמוק יותר.
מבנה זה אינו מאורגן סביב הרתעה במובנה המקובל. הוא מאורגן סביב זהות, בושה והמשכיות. האלימות אינה רק אמצעי; יש לה גם משמעות בתוך המערכת שמקיימת אותה.
לכן, לראות בפירוק מנשק הסרה של כלי נשק הוא זיהוי שגוי של הבעיה.
ניתן לפרק מאגרי נשק ועדיין להשאיר על כנה את המערכת שמייצרת אותם. ניתן להחליף את הנשק עצמו — כמעט כמו החלפת קוביות לגו — באובייקט אחר הממלא את אותה פונקציה. הצורה משתנה; המערכת הבסיסית אינה משתנה.
דבר זה מסביר מדוע פירוק מנשק נכשל שוב ושוב. לא רק משום שהוא מיושם באופן לקוי, אלא משום שהוא פועל ברמה הלא נכונה של הבעיה.
במערכת כזו, הנשק אינו חיצוני לשחקן. הוא משולב בזהות. הסרתו אינה נחווית כהיענות, אלא כחשיפה. הנשק מתפקד ככיסוי פסיכולוגי; אובדנו עשוי להיחוות כפגיעוּת. הקשר לנשק מקבל אפוא איכות של קשר רגשי עמוק.
אין אנו מתמודדים רק עם ארגון חמוש, אלא עם מבנה שבו האלימות מתפקדת כתנאי לקיום.
מבנה זה חורג מעבר לחמאס. הוא משוקע במערכת אזורית רחבה יותר, המעוצבת גם על ידי חיזבאללה ואיראן, שבה המאבק המזוין מחזק זהות קולקטיבית והמשכיות.
במערכת זו, האלימות אינה תוספת לאידיאולוגיה. היא המנגנון שבאמצעותו האידיאולוגיה נשמרת.
לכך יש השלכות מדיניות ישירות. פניות לחישוב רציונלי או לתמריצים חומריים אינן צפויות להוביל לשינוי יציב, שכן הן אינן נוגעות ברמה שבה המערכת מאורגנת.
מאחר שהמערכת נשענת על מימוש מתמשך של אלימות, לא ניתן לנטרל אותה באמצעות הסכמים או תמריצים בלבד. כאשר האלימות משמשת תנאי להמשכיות, לא ניתן פשוט לנהל עליה משא ומתן עד שתיעלם.
זו הסיבה שיכולות כגון טילים וכטב”מים חשובות. אין מדובר רק בנכסים טקטיים; הן מהוות חלק אינטגרלי מיכולתה של המערכת לשכפל את עצמה. פגיעה ביכולות הללו אינה רק עניין ביטחוני, אלא גם שיבוש המנגנונים המאפשרים למערכת להמשיך להתקיים.
מה פירושו של דבר להתמודד עם הבעיה ברמתה האמיתית?
ראשית, המדיניות חייבת לעבור ממיקוד בפירוק מנשק באמצעות משא ומתן לשיבוש מתמשך של יכולת המערכת לייצר אלימות מחדש. הדבר מחייב לא רק פגיעה במאגרי נשק, אלא גם החלשה שיטתית של התשתיות שמאפשרות את שחזורם: רשתות ייצור, שרשראות אספקה ויכולות טכנולוגיות.
המטרה אינה הסרה חד־פעמית, אלא הפרעה מתמשכת.
שנית, יש להתייחס לחסות חיצונית כמרכיב מבני מרכזי. איראן אינה רק תומכת, אלא צומת מרכזי במערכת זו. יש לצמצם באופן שיטתי זרימות כספים, מסלולי הכשרה וערוצי העברת אידיאולוגיה. בלעדי זאת, פירוק מנשק נותר הפיך.
שלישית, על קובעי המדיניות להכיר במגבלות של מסגרות המניחות התכנסות ליציבות. כאשר האלימות משוקעת בזהות ובהמשכיות, תמריצים שאינם משנים את המבנה העמוק יהיו מוגבלים וזמניים.
אף אחד מן הצעדים הללו אינו מציע פתרון פשוט. חלקם כבר מיושמים: יכולות מותקפות, קווי אספקה מופרעים, חסות חיצונית מאותגרת. אך מאמצים אלה מוצגים לרוב כהכרח טקטי, ולא כהתערבות במערכת עצמה.
ללא ההכרה הזו, הם נותרים חלקיים ואפיזודיים.
פעולה שאינה מגיעה לרמה שבה האלימות נוצרת ומתקיימת כחלק מזהות והמשכיות עשויה ליצור תנועה, אך לא שינוי. עד שלא יתרחש שינוי זה, המעגל יימשך: נשק מוסר, נשק נבנה מחדש; הסכמים נחתמים, הסכמים מופרים; מראית עין של התקדמות — ולאחריה התפוררות.

