עבדול אל-סייד התנצל ביום שבת, באולם מלא בדמוקרטים יהודים ממישיגן, על הערתו ‘אנשים פגועים פוגעים באנשים’ בנוגעלפיגוע בבית הכנסת טמפל ישראל. דקות ספורות לאחר מכן, באותו אולם, הוא סירב לאשר פתרון שתי מדינות וחזר לנוסחתהמסים-מול-פצצות שלו — כסף שאמור ללכת ל’ילדיכם ולבתי הספר שלכם’, כפי שאמר, במקום ליפול בצורת פצצה על מישהואחר, ועל ילדיו, ועל בית ספרו’. מי שמפיל את הפצצה במשפט הזה הוא ישראל. הוא התנצל על כך שהצדיק אלימות נגד יהודים, ואז טען מחדש את ההאשמה שהופכת את היהודים לאלה שמפילים פצצות על ילדים, באותו אחר צהריים, בלי לפספס פעימה.
ה-Tell
אלה אינם שני עמדות מנוגדות. זהו ה-Tell.
Tell, במשחק פוקר, הוא הסימן הבלתי-רצוני — טיק, השהיה, שינוי בנשימה — שמסגיר את מה שהשחקן מחזיק בידו, גם כאשרההימור שלו או מילותיו אומרים דבר אחר. המונח נדד מאז הרחק מעבר לשולחן המשחק, אל כל רגע שבו ההתנהגות סותרת אתהסיפור שהאדם מספר. כאן, ה-Tell אינו ההתנצלות ואינו ההאשמה. הוא העובדה ששתיהן אינן מתאימות זו לזו.
חשבו DARVO
הפסיכולוגית ג’ניפר פרויד נתנה שם לרצף הזה: DARVO — הכחשה, התקפה, והיפוך בין הקורבן לתוקפן (Deny, Attack, Reverse Victim and Offender). מי שמתעמת עם עוולה מכחיש אותה, תוקף את מי שמעלה אותה, והופך את התפקידים כךשהמאשים נראה בסופו של דבר כתוקפן. הגרסה של אל-סייד דוחסת את הרצף לתוך אחר צהריים אחד. הוא אינו מכחיש בגלוי — הוא מתנצל, מה שנקרא כמו נטילת אחריות וקונה לו את רצון הטוב של האולם, אבל זו ההתנצלות הלא-אמיתית. אחר כך הואתוקף בכך שהוא חוזר לנוסחת המסים-מול-פצצות. ובאותה נשימה הוא הופך את הקורבן לתוקפן, ומציג מחדש את היהודים שמולוכאחראים להפלת פצצות על ילדים. ההתנצלות אינה נפרדת מהתמרון. זהו המהלך הפותח שהופך את השאר לאמין.
יש הבדל בין תיקון אמיתי לחיקוי שלו. תיקון אמיתי פירושו לשאת אשמה על נזק ספציפי שנגרם לאדם ספציפי ושלם, ולשבת עםאי-הנוחות שבפגיעה במישהו אתה גם מעריך. אי-הנוחות הזו היא כל הענין — אשמה שנשארת במגע עם האדם שלו היא חייבת.תתנצל כך, ולא תוכל דקות לאחר מכן לטעון מחדש את אותה האשמה במילים אחרות, כי האשמה וההאשמה היו מתנגשות.
כאן, הן אינן מתנגשות. ההתנצלות פונה לקוקוס היהודי שמולו. שורת המסים-והפצצות פונה למטרה שונה לחלוטין, שאף פעם אינהצריכה לענות לראשונה. כאשר עולמו של אדם פועל במדורים נפרדים שאינם מתקשרים ביניהם, אהבת האחד ותקיפת האחר אינןיוצרות חיכוך פנימי כלשהו. היעדר החיכוך, לא המילים עצמן, הוא מה שמסמן את ההבדל. אי-התנצלות כזו אינה חסרת כנות במובןהרגיל של שקר. זה מה שקורה כאשר דבר לא איחד את החלקים הללו לעצמי אחד המחויב לעקביות.
הפיתוי של הלשון המפוצלת של עבדול
זו גם הסיבה שזה עובד, גם אם זה אינו מתלכד. התפקיד האמיתי של ההתנצלות לא היה תיקון אלא ניטרול — היא מנטרלת אתהתוקפנות של הקהל לפני שהאולם יכול להרגיש במלואה את הזעם שלו עצמו. רבקה קייסן, דמוקרטית מאזור לנסינג שהייתהבאולם, אמרה שדעתה על אל-סייד השתפרה בזכות ההתנצלות — היא עברה מרתיעה להתלהבות — בעוד שנותרה לא נוחה עםמה שאמר לאחר מכן על שתי המדינות. הקלה מכעס היא מפתה: היא גורמת לאולם להיות אסיר תודה בדיוק כלפי האדם שנתן לוסיבה לכעס הזה. תודה זו עשתה עבודה יחסית אמיתית. היא ניהלה את התוקפנות של הקהל וקנתה בחזרה אמון. היא לא עשתהאת העבודה הפנימית שהתיקון אמור לעשות, כי מלכתחילה לא היה עצמי יחיד בתוכו שהאשמה יכולה להשתייך אליו. זה היה נוהלתחזוקה, לא אירוע של חרטה.
זה מתחבר לשנים הבלתי-נראות — אותו חלון התפתחותי שעיצב את אויבו הרבה לפני שהיו לו מילים לכך. אדם שתחושת העצמישלו מעולם לא התגבשה במלואה אין לו עצמי רציף שאליו התנצלות יכולה להיקשר. ‘סליחה’ לא עולה לו דבר, כי אין ‘הוא’ מאוחדשביחס אליו זה יכול להיות נכון או שקרי.
הלשון המפוצלת של עבדול אינה כישלון רטורי. זהו התפר הגלוי שבו עובר הפיצול, ואף התנצלות אינה תופרת אותו סגור. הפסיקולהקשיב למה שהוא אומר. הביטו ברגע שבו המשפטים שלו עצמו מסרבים לענות זה לזה, ובשפת הגוף של הרמאות שלו — הרגעהזה, לא ההתנצלות, הוא הדבר היחיד לגביו שראוי להאמין בו.
ד”ר קוברין היא מומחית ללוחמה בטרור ופסיכואנליטיקאית, בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית. היא בוגרת תוכנית Human Terrain, פורט ליוונוורת’, קנזס. ספרה האחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare -- Beyond Ideology, Before Words (הוצאת Atzmaut, 2025). כעת היא עובדת על ספרה השביעי, Between Empire and Covenant—The Jewish Bond: Lotman, The Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977. ניתן לצפות בכל יצירתה בעמוד המחברת שלה באמזון: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


