הטרור הג׳יהאדיסטי יוצר קשר בין התוקף למי שמותקף — קשר אלים, בלתי רצוי וא־סימטרי מאוד. בתוך רגע, התוקף משליך את האימה אל תוך חיינו ומטביע אותה בזיכרוננו. החותם עשוי להיות גופני, רגשי וחברתי. עבור רבים, הוא נעשה חלק מהקרקע שממנה הטראומה צומחת.
אני מכנה את הקשר הזה דיאדה, משום שהוא מהדהד את הדיאדה הראשונה שכל אחד מאיתנו מכיר: הקשר בין אם לתינוק. הקשר הזה נבנה לפני המילים, באמצעות מגע, קול, קצב, מבט וריח. שם אנחנו לומדים לראשונה אם העולם בטוח ואם מישהו יחזיק אותנו כשאנחנו פוחדים. את שורשי האלימות של הג׳יהאדיסט אני מחפש בדיאדה המוקדמת שלו עצמו, בתוך תרבות של בושה וכבוד שפוגעת לעיתים קרובות כל כך בקשר האימהי. במתקפה הוא הופך את סיפור חייו על פיו. הילד שהיה חסר אונים נעשה מי שמחזיק בכוח מוחלט, והקורבן מוצב במקום שבו הוא עצמו עמד פעם: מוצף, חסר הגנה ונתון לחסדי רצונו של אדם אחר.
לכן החוויה הזאת כה קשה לתיאור במילים. האימה פוגעת תחילה בגוף ובחושים, ברובד שבו התינוק חי לפני השפה. לניצולים עשוי להיות קשה לספר מה קרה. הם עשויים לשאת עמם תמונות, קולות, ריחות ותחושות גופניות שחוזרים ללא אזהרה. החותם אינו מילולי, משום שגם הדיאדה שהוא משחזר אינה מילולית. בעיניי, הבעיה של הג׳יהאדיסט היא קדם־סימבוליזציה: הוא לא למד להשתמש בשפה כדי לבטא את אימתו. האלימות שלו נעשית מוחשית ואכזרית.
אין פירוש הדבר ששני הצדדים שווים, או שהקשר נבחר. פירוש הדבר שהאלימות חורגת מרגע המתקפה. היא יכולה לעצב את האופן שבו ניצולים רואים את העולם, את תגובת הקהילות ואת הדברים שחברה לומדת לפחד מהם.
כדי להגיב היטב, עלינו להבין כיצד אימת הג׳יהאד מועברת, כיצד היא נטבעת בנו וכיצד היא עשויה להשפיע על בחירותינו. עלינו לנסות להבין גם את הלכי הנפש ואת האימות שמניעים את האלימות הג׳יהאדיסטית — לא כדי להצדיק אותה, אלא כדי לראות את האיום בבהירות, לשפר את האסטרטגיות והטקטיקות שלנו, ולשלב את ההיבט ההתפתחותי הזה בכלי בינה מלאכותית שיסייעו להביס את האלימות הג׳יהאדיסטית.
התוקף אינו מסוגל לתת לאימתו מילים, ולכן הוא מטביע אותה בתוכנו. זאת ההיגיון של החותם. הוא מוסר לקורבן את הפחד שלא הצליח לבטא וקורא לזה כוח. אנחנו מתנגדים בכך שאנחנו עושים את מה שהוא מעולם לא הצליח לעשות: נותנים לאימה מילים, קוראים לה בשם, עוקבים אחריה אל מקורה ומסרבים לתפקיד שהוא מייעד לנו. בעיניי, הג׳יהאדיסטים עיוורים בעיקרו של דבר לעצמם: בושה עזה, שעוצבה בידי תרבות של בושה וכבוד, עלולה להקשות עליהם להפנות את המבט פנימה ולבחון את עצמם. חברה שמסוגלת לסמל ולנסח במילים את מה שהג׳יהאדיסט רק ממחיז במעשיו, שוב אינה קורבן חסר ישע שלו. זהו הידע ההתפתחותי שאני רוצה להטמיע בכלים שאנו מפעילים נגדו, לרבות בינה מלאכותית, כדי שיוכלו לזהות את טביעת האצבע של האלימות הג׳יהאדיסטית, לצפות אותה מראש ואפילו למנוע את היווצרות הקשר האלים — במקום להגיב רק לאחר שנשפך דם
ננסי הרטוולט קוברין, בעלת תואר דוקטור, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת בתחום המאבק בטרור, המתגוררת בתל אביב. https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



