מתא הטייס ועד 7 באוקטובר, החפץ הקשיח שהג’האדיסטים אינם מסוגלים להרפות ממנו
“מדוע לכל הרוחות מחבל עם AK-47 יפלוש לקיבוץ או לעיר כשעל גבו חרב ענקית?” שאל אבי יששכרוף ב-Call Me Back, כשהסביר מדוע יוצרי “פאודה” התעקשו להראות את הנשק. המחקר שערכו לסדרה, אמר, העלה שכל חבר חמאס בפלישת 7 באוקטובר נשא, מלבד רובה ורימון או RPG, גם מצ’טה, חרב. הוא הציג זאת כחידה, והשיחה המשיכה הלאה. לפסיכואנליטיקאי בעל דוקטורט בספרות אסלאמית השאלה היא בעלת תשובה, והתשובה עתיקה.
“דעו כי גן העדן נמצא בצל החרבות.” החדית’ מופיע ב”סחיח אל-בוח’ארי”, נאמר לפני הקרב, ותנועות ג’האדיסטיות מצטטות אותו מאז. חכמים מתונים קוראים אותו כאומץ לב בלהט הקרב, והם צודקים שאין זו פקודה אוניברסלית. אבל הלהב הפך לסמלו של הג’יהאד מסיבה שמעבר לדוקטרינה. רובה הורג מרחוק. חרב, מצ’טה, גרזן מחייבים את ההורג לגעת במי שהוא משמיד. זהו טבח אינטימי.
ההתקפה ביום רביעי על טיסה 1073 של פלייידובאי חוזרת אל הלהב. התובע הכללי של איחוד האמירויות אומר שטייס המשנה העומאני הכה את הקברניט בגרזן החירום של תא הטייס. גרזני חירום הם ציוד סטנדרטי בתאי טייס, וספקן יאמר שהשתמש במה שהיה בהישג יד. הגרזן הסטנדרטי באורך כ-15 אינץ’ (38 ס”מ), עשוי פלדה מחושלת, עם להב מצד אחד ומכוש מהצד השני וידית גומי מבודדת מפני חיווט חי: מכוש בזעיר אנפין. אבל מכל מה שהיה בהישג יד, היד נסגרה על להב. טבר, המילה הפרסית לגרזן, היא שורש המילה תטביר. הר המכוש נושא את שמו מאותה תנועה, המהלומה ששוברת את מה שמשוריין. בהר נוף ב-2014 תקפו שני גברים מתפללים בתפילת שחרית בגרזנים, בקופיצי קצבים ובנשק חם.
המגע הוא העיקר. יצירת אובייקטים חלקיים מגוף האדם היא תופעה מוכרת ברצח סדרתי. בארי ביבן, בניתוח התמונה שהציב רוצח, ציין כי “הפירוק של הגוף היה כה נרחב עד שהוא שלל ממנו אנושיות” (Biven, 1997). אובייקטים חלקיים הם ייצוג של גוף האם לפני שיש לתינוק תמונה משולבת שלה. לפני שנים כתבתי על רוצחים סדרתיים, שאת השחתת גוף הקורבן שלהם אני קוראת כהתקפה על גוף האם: זעמו של עצמי שלא יכול היה להיפרד ממנה ואינו יכול להפסיק להרוס את מה שמייצג אותה (Kobrin, 2007). עריפת ראשים וביתור שייכים לאותה משפחה. הראש מסמל את גוף האם, וכריתתו היא ניסיון למחוק את זהותה ולהשתחרר ממנה. אבו מוסעב אל-זרקאוי התאבל על אמו ארבעים יום ואז פתח במסע העריפות שלו (Kobrin, 2013). קבוצה שמתירה את המעשה הופכת סטייה בודדה לטקס מוסכם, אך אין בכך כדי לשנות את מה שנחתך. הלכתי באותו ההגיון ב-A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis וב-The Jihadi Dictionary. להב עושה מה שכדור אינו יכול: הוא פותח את הגוף. המילה הערבית לכיבוש, פתח (fath), פירושה פתיחה.
המסורת יודעת של מי הגוף הזה. אותו נביא שאמר שגן העדן נמצא בצל החרבות מדווח כמי שענה לאדם שביקש רשות לצאת להילחם: “יש לך אם?” כן. “אז הישאר איתה, כי גן העדן נמצא תחת רגליה” (סונן אן-נסאאי 3104). שני גני עדן, אחד תחת החרב ואחד תחת האם, והג’האדיסט שנוטל את הלהב בחר ביניהם.
פרנסיס טאסטין קראה לתופעה אובייקטים אוטיסטיים: דברים קשים, מעניקי תחושה, שהנפש נאחזת בהם כדי לאטום את עצמה מפני עולם שאינה יכולה לשאת להרגיש. זהו מונח טכני להגנה, ולא תיאור של אנשים עם אוטיזם. נשק מסוג זה אינו כלי. כלי אפשר להניח. תותבת נפשית אי אפשר, משום שהעצמי צמח סביבה. לכן חמאס מסרב להתפרק מנשקו, ולכן אדם עם רובה נושא גם חרב: הרובה הורג, והלהב מחזיק את גבולו של עצמי שמעולם לא סיים להיווצר.
אם החרב היא האובייקט הקשיח שמוחות ג’האדיסטיים אינם יכולים להרפות ממנו, המדינות שמניפות אותה אינן עומדות מן הצד. דגל ערב הסעודית נושא את השהאדה מעל חרב, והממלכה הוציאה להורג שיא של 356 בני אדם ב-2025, לעומת 338 בשנה שלפני כן, כשעריפה בחרב עדיין שיטתה הרגילה. סוכני אותה ממלכה הרגו את העיתונאי ג’מאל חאשוקג’י בתוך הקונסוליה שלה באיסטנבול ב-2018; חוקר של האו”ם מצא רצח בתכנון מוקדם ובהקלטות טורקיות את קול המסור. גופתו לא נמצאה מעולם. סמל איראן בונה את שם אללה מחרב וארבעה סהרונים. סמל עומאן, על דגלה, מציג שתי חרבות מוצלבות וחנג’אר. אלה סמלים עתיקים של צדק וכוח, ואיש לא צריך לצפות שיעלמו בן לילה. אבל קמפיין לגמול צעירים מדימוי הראש הכרות אינו נעזר במדינות מכובדות ששמות להב לצד דבר אללה. עיצוב מחדש של דגל הוא דבר קטן בהרבה מפירוק חמאס מנשקו, והוא צעד שממשלות מוסלמיות יכלו לבחור בו.
וכך חוזרים אל תא הטייס. חמאם אל-חמאמי, טייס המשנה של פלייידובאי, שלפי הדיווחים הוא אזרח עומאני שנאסר עליו בעבר לטוס בשל חשד לקיצוניות, לא נשא על גבו לא רובה ולא חרב. הוא לא היה צריך. גרזן החירום היה בהישג יד, וכשהגיע הרגע ידו נסגרה על הלהב ופנתה אל גופו של הקברניט. אבי יששכרוף שאל מדוע לכל הרוחות איש חמוש יביא חרב לקיבוץ. תא הטייס מציע את אותה תשובה בזעיר אנפין: עצמי כשלו שולף את הקצה הקשה החותך, כי הגוף שהוא צריך לחתוך אינו זה שניצב מולו. אם חתך רק את הקברניט, או שחזר שוב, כמו עריפות הראשים של אל-זרקאוי והרצח בלהבים ב-7 באוקטובר, זעם שהוסט מאמו, רק שנותיו הבלתי נראות יכולות לומר.
השאלה מעולם לא הייתה מדוע איש חמוש זקוק לחרב או מדוע טייס משנה שולף גרזן. השאלה היא מדוע עצמי זקוק לאחד כזה.
מקורות:
Nancy Kobrin, “Political Serial Killing by Proxy: Christian Ganczarski the chief perpetrator, Nizar Nawar his proxy and the Djerba Synagogue Bombing,” Anil Aggrawal’s Internet Journal of Forensic Medicine and Toxicology, Vol. 8, No. 2, July–December 2007. http://www.anilaggrawal.com/ij/vol_008_no_002/papers/paper001.html
Barrie M. Biven, “Dehumanization as an Enactment of Serial Killers: A Sadomasochistic Case Study,” Journal of Analytic Social Work, 4(2), 1997, 23–49.
Nancy Hartevelt Kobrin, The Jihadi Dictionary (Mamaroneck, NY: MultiEducator Press, 2016), entries “Body Parts,” “Part Objects,” “Fantasy,” “Acting Out.”
Nancy Hartevelt Kobrin, Penetrating the Terrorist Psyche (New York: MultiEducator, 2013), p. 136.
Nancy Hartevelt Kobrin, PhD, היא פסיכואנליטיקאית ומומחית ללוחמה בטרור, הפועלת מתל אביב.https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


