ב-2 בנובמבר פרסם Small Wars Journal את המאמר של ג’ון קירבו על האופן שבו חמאס ניצל חטופים כדי לתמרן קהלים מערביים. קראתי אותו בעניין מיוחד. אני בוגרת תוכנית Human Terrain של צבא ארצות הברית, כמוהו, ויש לי את תגי הזיהוי של צבא ארה”ב. חוויתי שם גם אפליה עצומה כיהודייה, ואני מתארת את ההתעללות באפילוג של ספרי A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare—Beyond Ideology, Before Words, שמר קירבו מוזמן לקרוא. השתתפתי במשחקי מלחמה בפורט אירווין, ושהיתי באוהל המרכזי ב-5 בנובמבר 2009 כשהטבח בפורט הוד הגיע ב-CNN. מאוחר יותר, סנגורו של נידאל חסן, ג’ון גליגן, שקרא את ספרי הראשון, The Banality of Suicide Terrorism: The Naked Truth about the Psychology of Islamic Suicide Bombing, ביקש שאעיד כמומחית במשפט. סירבתי. עבדתי עבור הצבא ולא רציתי שעבודתי תשמש בדרך זו.
הנקודה המרכזית של קירבו נכונה. חטוף שמודה לשוביו מול המצלמה אינו הוכחה לחביבות. המכתב של דניאל אלוני נכתב בכפייה, והיא עצמה אמרה זאת. הוא צודק שאסירים מפוחדים עלולים להיאחז במי ששולט בהם, ושהשובים יודעים לנצל זאת.
אבל המאמר שלו בונה השערה שבה חטוף אכן זכה ליחס אנושי, ואז מסביר אותה כשיקולי תדמית. הנחת היסוד היא הבעיה. אף חטוף לא זכה ליחס טוב. הם נחטפו, הוסתרו מתחת לאדמה, הורעבו ואוימו, והוחזקו בחיים לפי שיקול דעתם של שוביהם. חלקם נרצחו. ממצאים משפטיים-רפואיים ישראליים מראים שאריאל וכפיר ביבס, בני ארבע ופחות משנה, נרצחו בשבי בנובמבר 2023, ושירי, אמם, לא נהרגה בהפצצה אווירית, כפי שטען חמאס. גם היא נרצחה. באוגוסט 2024 נמצאו שישה חטופים ירויים במנהרה ברפיח: הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, כרמל גת ואלמוג סרוסי. קירבו אינו מזכיר דבר מן המקרים הטראגיים האלה של מוות צעיר.
הוא גם מתייחס לקשר של החטופים כאל טכניקה מאומנת. זה אכן כך, אבל זה גם משהו עמוק יותר. מול חוסר אונים מוחלט הנפש נסוגה לתלות המוקדמת ביותר, באחד שמחזיק בכוח על חיים ומוות. הוא מצטט מקור שמדבר על “אינפנטיליזם טראומטי”. זה המושג הנכון, והוא אינו ממשיך אחריו עד המקום שאליו הוא מוביל: השובה הופך להורה כל-יכול, וההכרת תודה על כך שמחזיקים אותך בחיים מבוימת בקלות משום שהיא נחווית בחלקה באמת. זהו סוג הדינמיקה הלא-מודעת שאני מכנה אינטליגנציה חזותית פסיכואנליטית. מי שהוכשר לראות אותה מזהה אדם מפוחד שמחייך למען חייו.
גם טענתו על הקהל חשובה. ההמונים שקראו את הצילומים כהוכחה לאנושיות של חמאס קלטו את ההפקה בלי לראות את חוסר האונים שמאחוריה. והטענה שתושבי עזה הרגילים היו עומדים מן הצד אינה עומדת מול העדויות. חטופים ששוחררו מתארים אזרחים שלקחו חלק בחטיפתם ובשבים, ואלי שרעבי אמר למועצת הביטחון של האו”ם שב-491 ימים איש בעזה לא עזר לו.
הפשעים של חמאס נגד משפחות הם גם נושא עבודתי שלי. המונח kinocide נטבע לאחר ה-7 באוקטובר, וכתבתי עליו ב-”The Psychology of Kinocide: Why Do Terrorists Target Families and Women?” ב-Jerusalem Post ב-18 במאי 2025. ההצהרה הכתובה שלי, “Holding Hamas Collectively Responsible for Kinocide and the Weaponization of Sexual Violence”, הוגשה למועצת זכויות האדם של האו”ם על ידי Fazal ur Rehman Afridi באמצעות Tumuku Development and Cultural Union (TACUDU), כדי להטיל על חמאס אחריות לטבח (מסמך האו”ם A/HRC/60/NGO/146, 4 באוגוסט 2025).
ארגז הכלים של קירבו בא מחדר האימונים, והוא מסביר הרבה. אבל רוב מה שמניע שובה, חטוף וקהל הוא לא-מודע, ואמצעים טקטיים לבדם אינם מגיעים אליו. לו ידע להשתמש בפסיכואנליזה, היה רואה שהחיוך מול המצלמה, מכתב התודה והאמונה הנלהבת של ההמון כולם באים מאותו מקום: האימים והמשאלות העתיקים ביותר של נפש מאוימת. לפסיכואנליזה יש הרבה להציע להבנת עומקו של הטרור, משום שרוב החשיבה שלנו היא לא-מודעת.
מקורות:
https://ynetnews.com/article/rkqxp9w91l
https://ynetnews.com/article/sksmuehcyl
https://www.jns.org/israel-news/bodies-of-six-hostages-located-in-southern-gaza
https://www.christianpost.com/news/israeli-hostage-shares-his-experience-with-un-security-council.html
https://freebeacon.com/national-security/gazan-civilians-involved-in-every-stage-of-hamas-hostage-scheme-released-israelis-reveal/
https://www.jpost.com/opinion/article-854402
https://docs.un.org/en/A/HRC/60/NGO/146
Nancy Hartevelt Kobrin, PhD, היא פסיכואנליטיקאית הפועלת בתל אביב וחוקרת לוחמה בטרור. https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



