כבר חודשים שהשיח על הגדה המערבית לכוד במעגל רעיל של פעולה ותגובה, התגרות ונקמה. אבל לאחר התפרצויות האלימות האחרונות, ובהן תקיפות של מוסקי זיתים, דיפלומטים זרים ועיתונאים, הגענו לנקודה שבה איננו יכולים עוד להסב את מבטנו ממה שצומח בחצר האחורית שלנו.
הרבה ממה שנאמר בחו”ל על המתנחלים אינו הוגן. ההתגרויות הפלסטיניות כמעט אינן מדווחות. פעילים זרים מביימים עימותים מול המצלמות. דיפלומטים שמגיעים בלי תיאום עם צה”ל לא צריכים להיות מופתעים מהכותרות שהם מקבלים. והרוב המכריע של כחצי מיליון האנשים החיים ביהודה ושומרון הם שוחרי שלום.
אבל כל זה אינו סוגר את העניין. האלימים אולי מונים רק כמה מאות, אך אי אפשר להתייחס אליהם כאל הערת שוליים. כמה מאות אנשים ששורפים מטעים ומכים חקלאים בשם העם היהודי הם בעיה שמדינת ישראל אחראית לה, בין אם העיתונות הזרה מדווחת עליה בהגינות ובין אם לא.
אנו יודעים שסיפור שחוזרים עליו מספיק פעמים מתחילים להאמין בו. זה נכון לגבי ההשמצות נגד ישראל. זה נכון גם לגבי המשפט המרגיע “זה רק שוליים”, שכאשר חוזרים עליו מספיק פעמים, הוא מאפשר לנו להימנע מלהסתכל על עצמנו.
הסכנה שנהפוך למה שאנו נלחמים בו
הקדשתי את הקריירה שלי לחקר נפשם של מבצעי אלימות. אחת התצפיות הוותיקות בתחום שלי היא מה שאנה פרויד כינתה הזדהות עם התוקפן. האדם המבוהל שהותקף מאמץ את תכונותיו של התוקף כדי להרגיש פחות חסר אונים. הקורבן הופך למי שמטיל טרור.
זה מה שאני רואה בצעירים רעולי הפנים, “נערי הגבעות”. הם מפוחדים, זועמים ומשוכנעים שהם מגינים על עמם. למעשה הם מחקים את האויב. הג’יהאדיסט פושט על הכפר בלילה, וגם הם. הג’יהאדיסט מעניש חפים מפשע על מעשיהם של אחרים, וגם הם. מבלי להבין זאת, הם מעניקים לחמאס ניצחון שלעולם לא היה יכול להשיג בשדה הקרב: לגרום לנו להידמות להם.
תוקפנות מולידה תוקפנות, ואלימות מולידה אלימות. אנחנו שונים. אנחנו עם אחר. איננו רוצים להיות כמותם.
לאלימות אין גבולות. היא מוחקת את הקו בין העצמי לאויב, בין החוק לכאוס. לכן עלינו לשמור על הגבולות שלנו. עם השומר על גבולותיו שומר על עצמו.
חברה בריאה, כמו נפש בריאה, חייבת להיות מסוגלת להכיל את זעמה במקום לממש אותו במעשים. זה תפקידה של המדינה, וכרגע היא אינה ממלאת את התפקיד הזה בגבעות.
המלכודת האסטרטגית של עשיית דין עצמי
בכל פעם ששוליים רעולי פנים לוקחים את החוק לידיהם, הם אינם מגינים על ישראל. הם מחבלים בה. ארגונים לא ממשלתיים וממשלות עוינים משתמשים באירועים האלה כדי לדחוף לאיסורי יבוא, להגבלות על נשק ולסנקציות. גרוע מכך, המעשים האלה משאירים את בעלות בריתנו האמיתיות בלי קרקע לעמוד עליה כשהן מגינות על זכותנו להתקיים.
כאשר סמכותה של המדינה משתרעת מגבול לבנון ועד עזה, אסור לה להיכשל באכיפת החוק על גבעות במרחק חצי שעה מבירתה. אי-מיצוי הדין עם קיצונים אלימים אינו רק כישלון מוסרי. הוא שוחק את הריבונות הישראלית.
הדרך הקשה יותר
אין לנו פרטנר לשלום. זה אינו מקל על הנטל שלנו. זה מכביד אותו. כוח אינו פשיטות בחצות. כוח הוא משמעת, שלטון החוק, ואכיפתו על הצד שלנו באותה נחישות כמו על הצד השני.
אם נאבד את הבהירות המוסרית שלנו בגבעות יהודה ושומרון, אנו מסתכנים באובדן מה שאנו נלחמים להגן עליו.
ננסי קוברין היא סופרת ופסיכואנליטיקאית, המתמקדת בלוחמה פסיכולוגית, פסיכודינמיקה תרבותית וקיצוניות אידיאולוגית."
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



