ביום שני שאלה ABC News את עבדול אל-סייד, המועמד הדמוקרטי של מישיגן לסנאט האמריקאי, שאלה פשוטה: האם ישראל היא בעלת ברית של אמריקה? הוא לא ענה באמנה, בהצבעה או במדיניות. הוא ענה בסיפור על ילד.
ישראל, אמר, היא כמו החבר שכל הזמן חי על חשבון הכסף של הילדים שלכם, מדבר עליהם מאחורי גבם וגורר אותם למריבות עם החברים האחרים שלהם. ואז פנה אל הכתב: “מה הייתם אומרים לילד שלכם?” תשובתו: הגיע הזמן להודות שישראל אינה חברה שלנו.
הסיפור שהוא מספר על ישראל הוא הסיפור שהוא מסרב לספר על משפחתו שלו.
האגדה הפרטית שלו
שימו לב למהלך. מועמד לסנאט שנשאל על מדיניות חוץ פונה אל האגדה הפרטית שלו. אמריקה הופכת להורה, האמריקאים הופכים לילדים, וישראל הופכת לחבר הרע שמנצל אותם ומוליך אותם שולל. הפוליטיקה הופכת לדרמה משפחתית שבמרכזה מפתה. עכשיו הניחו את שלוש ההאשמות שלו נגד ישראל לצד השאלות שנשאל עבדול עצמו.
על איזו משפחה הוא מדבר?
החבר הרע לוקח את הכסף של הילדים. נתחיל כאן, כי זה הסטריאוטיפ האנטישמי העתיק ביותר: היהודי כמלווה בריבית וכטפיל, שחי על חשבון האומה המארחת ומוצץ את דמה. עבדול לא אומר “יהודי”. הוא אומר “ישראל” ומכניס זאת לאגדה הפרטית שלו, שם הרעל הישן נבלע בקלות. אבל זו אותה תמונה שאירופה סיפרה במשך מאות שנים.
עכשיו הביטו בביתו שלו. בין 1999 ל-2004 עבדה אמו של עבדול, פאתן אלקומי, בארגון Islamic American Relief Agency, ארגון שמשרד האוצר האמריקאי הכריז עליו כמממן טרור. השאלה לאן הלך הכסף ולמי שירת שייכת לתיק המשפחתי שלו, לא לזה של ישראל.
החבר הרע מדבר עליהם מאחורי גבם. זוהי תמונה אנטישמית שנייה, המושרשת במסורת האסלאמית: בקוראן, היהודים המעקמים את לשונם ומסלפים את הדברים (סורה 4:46), ובחדית’, היהודי המסתתר מאחורי האבן והעץ, החדית’ שחמאס הכניס לאמנה שלו. היהודי הוא זה שמסתיר, משקר ומתחבא.
הביטו שוב במשפחתו שלו. החודש הכחיש עבדול את קשרי משפחתו לאחים המוסלמים במצרים, בעוד שאחותו למחצה פרסמה בגלוי על הקשרים האלה. מה שנאמר בתוך המשפחה הוא דבר אחד. מה שהוא אומר בפומבי הוא דבר אחר.
החבר הרע גורר את הילדים למריבות עם החברים האחרים שלהם. ועכשיו מגיעה הידיעה שגיסתו, מרים ג’וקאקו, הייתה מעורבת בתביעה פדרלית בנושא רשימת המעקב אחר טרוריסטים בתקופת ממשל אובמה. הוא אמר לפוקס שהיא לא עשתה שום דבר רע, האשים את האסלאמופוביה וגלגל את האשמה אל יריבו הרפובליקני, מייק רוג’רס.
כל האשמה שהוא מטיח בישראל נוחתת על שאלה שהוא מסרב לענות עליה בבית. זוהי השלכה: מה שאי אפשר להביט בו בבית שלך מגורש החוצה ונמצא אחר כך במישהו אחר. כאן הוא נמצא במדינה היהודית.
ואז, ביום שני, פוטר מארגן שטח של הקמפיין אחרי שסרטון שצולם במצלמה נסתרת תיעד אותו אומר שעבדול אינו יכול לדחות את חמאס, כי “הוא יאבד את האנשים שגידלו אותו מלכתחילה” (”the people that brought him up”). הקמפיין מכנה את דבריו לא נכונים, ואלה דבריו של אדם אחד. אבל הקשיבו לביטוי. “האנשים שגידלו אותו” מתאר בסיס פוליטי, וכך גם מדברים על משפחה. אותו מארגן חשש שיועצים יהודים עלולים “לחטוף” את המועמד. שוב לפנינו היהודי הפועל מאחורי הקלעים.
חשבו שוב על DARVO
קוראי המאמרים הקודמים שלי יזהו את הרצף. באוגוסט, אחרי שאמר “hurt people hurt people” (אנשים פגועים פוגעים) על הפיגוע בבית הכנסת טמפל ישראל, התנצל עבדול בפני הדמוקרטים היהודים של מישיגן. שבעה שבועות לאחר מכן הוא אומר לקהל ארצי שישראל אינה חברה שלנו. להכחיש, לתקוף, להפוך בין קורבן לפוגע. אי-ההתנצלות הייתה ההכנה. וזה השיא.
ההיפוך עמוק יותר. בגרסה שלו, ישראל לוקחת את הכסף ומתחילה את המריבות. במציאות, ילדי ישראל הם שנטבחו ב-7 באוקטובר, נחטפו והוחזקו במנהרות, וילדים יהודים באמריקה הם שזקוקים היום לשומרים מחוץ לבתי הספר ולבתי הכנסת שלהם. החבר הרע בסיפור שלו הוא זה שהותקף.
היכן הסיפור מתחיל
למה אגדה? מה שאדם שולף תחת לחץ מגיע מהשכבות המוקדמות ביותר של הנפש, השנים הבלתי נראות מהלידה ועד גיל שלוש, שבהן אנו לומדים מי מגן עלינו ומי מסכן אותנו הרבה לפני שיש לנו מילים לכך. לילד אומרים ממי לפחד לפני שהוא יכול לשפוט בעצמו. הצורך באויב, כפי שהראה וָמיק וולקן, קיים כבר בגיל שלוש ומייצב עצמי שביר. מאוחר יותר הוא מוצא את מטרתו ונאחז בה: ישראל, ישראלי, יהודי, ציוני, מבצע רצח עם.
אינני מאבחנת את עבדול אל-סייד. אני מתארת טיפוס בתוך “Woke 2.0” ואת הרשומה הציבורית של מה שהמועמד הזה אומר, עושה ומסרב להביט בו. המטפורה שלו עצמו מעלה שאלה שהוא מתחמק ממנה כבר ארבעה עשורים: מי היה החבר בבית שאמר לילד את מי לשנוא?
מה מישיגן חייבת לעשות
רבנים ומנהיגים יהודים ביקשו מהמפלגה הדמוקרטית להתחייב לעקרונות שאינם נתונים למשא ומתן לביטחון היהודים. סטודנטים מאוניברסיטת מישיגן המזדהים כדמוקרטים הצטרפו אליהם. טוב. אבל עקרונות על הנייר אינם מגיעים לרובד שבו הסיפור הזה חי. המשימה היא לקרוא לו בשמו. כשמועמד מתאר את ישראל כחבר הרע שמשחית את הילדים, הוא מספר סיפור על ביתו שלו ומטיל אותו על היהודים.
בוחרי מישיגן אינם חייבים לקבל את האגדה הפרטית שלו. הם יכולים לשאול את שאלתו ולענות עליה ביושר. מה הייתם אומרים לילד שלכם? אמרו לו לשים לב למי שמאשים חבר במריבות שבבית שלו.
מקור: Ariella Roitman, “’Israel is not our friend’: Michigan’s El-Sayed doubles down on anti-Israel stance,” The Jerusalem Post, 20 באוקטובר 2026.
Reuven Rosenfeld, “El-Sayed Campaign Organizer Fired After Undercover Video Alleges Overseas Donations and Hamas Concerns,” VINnews, 19 באוקטובר 2026.
ד”ר ננסי הרטבלט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת לוחמה בטרור, המתגוררת בתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



