תראו איך עבדול אל-סעיד עונה על שאלה ישירה ותלמדו יותר מכל רשימת תורמים. פעמיים בתוכנית Meet the Press שאלה אותו קריסטן וולקר במפורש אם ימשיך לצעוד יחד עם חסן פיקר במסעו הפוליטי. פעמיים הוא ענה על שאלה שאיש לא שאל — “אני הרבה יותר מוטרד מכך למי אני פונה” — וכשהיא לחצה על אמירתו של פיקר ש”אמריקה הייתה ראויה ל-11 בספטמבר”, הוא כינה זאת “טיפשי”, אמר שפיקר “התנער” מכך, ואז פנה להאשים אותה ב”פוליטיקת המלכודת”. זו לא תשובה. זו טכניקה: לוותר על מילה, להסיט את המשפט, ולהתחמק מהשאלה האמיתית בכל פעם. קראו לו כפי שהוא — עבדול הנוכל הערמומי.
זו אותה טכניקה שחוזרת בכל מה שיבוא בהמשך — וכדאי לתת לה שם לפני שנכנסים לפרטים, כי ברגע שרואים אותה במקום אחד, רואים אותה בכל התיק שלו.
דפוס בן עשור
המעורבות של אל-סעיד באסלאמיזם לא החלה עם המסע הזה. בשנת 2011 הוא כינה את החשש האמריקאי מהאחים המוסלמים “אוריינטליסטי”, והשווה אותו ל”היטמעות המונח איסלאם עם טרור”. זו אינה הוכחה שתמך באחים המוסלמים. זו כן הוכחה שכבר יותר מעשור הוא טוען שהזהירות האמריקאית כלפי תנועות אסלאמיסטיות היא עצמה הבעיה.
משפחה, מימון ושאלת האחים המוסלמים
מה שהיה על הפרק בטענה הזו השתנה בינואר 2026, כשארה”ב הגדירה את הענפים המצרי והירדני של האחים המוסלמים כ”טרוריסטים גלובליים מיוחדים”. זה מקשה להתעלם מהקשרים המשפחתיים של אל-סעיד. חמיו, טאיב ג’וקאקו, הוא נשיא לשעבר של CAIR מישיגן, מקושר ל-ISNA — ותומך כספי בקריירה הפוליטית של אל-סעיד. הקמפיין שלו קיבל למעלה מ-115,000 דולר מ-41 תורמים בעלי זיקה ל-CAIR. הארגון עצמו הוגדר כשותף בקשירת קשר בלתי מואשם בפרשת Holy Land Foundation ב-2007, מעולם לא הואשם רשמית, והוא מכחיש את ההאשמה.
אף אחד מהעובדות האלה אינו מוכיח שאל-סעיד תומך בטרור. אבל הן כן מלמדות שרפורמיסט שמתיימר להיות כזה בנה קמפיין על כסף וקשרים משפחתיים עם רשת שממשיכה למשוך פיקוח פדרלי — כולל, באותו יום שבו ניצח בפריימריז, עדות בוועדת המשפט של הסנאט שציינה במפורש את הקשרים המשפחתיים שלו ל-ISNA.
“אנשים פצועים פוצעים אנשים”
ואז יש את הסימן שחשוב יותר מכל רשימת תורמים: איך הוא מגיב כשיהודים באמת מותקפים. לאחר שאיש שהושפע מחיזבאללה תקף את הגן של בית הכנסת “טמפל ישראל” בווסט בלומפילד, תגובתו של אל-סעיד הייתה: “אנשים פצועים פוצעים אנשים.”
המשפט הזה שקרי, וכדאי לומר בבירור למה. לא כל האנשים הפצועים פוגעים באחרים. רוב האנשים לא. אלה שכן פוגעים הם אלה שמעולם לא עיבדו את הזעם — שנתנו לו להתגבש לתלונה שזקוקה למטרה, כמו ההאשמה שהיהודים מבצעים רצח עם, מונח שנטבע כדי לתאר את זוועת השואה עצמה, ועתה מופנה נגד ילדי הניצולים שלה — במקום לעשות את העבודה הנדרשת כדי להתמודד עם הכעס. רופא, יותר מכל אדם אחר, אמור להכיר את ההבדל בין פצע להחלטה. הפנייה ל”אנשים פצועים פוגעים באנשים” ברגע שהקורבנות הם ילדים יהודים אינה חמלה — היא תירוץ מוכן מראש לתוקף, שעטוף בתובנה פסיכולוגית.
זיכרונותיו נקראים Healing Politics (ריפוי הפוליטיקה). לאור זאת, כותרת כנה יותר תהיה ריפוי באמצעות פגיעה באחרים — פוליטיקה שמושיטה יד לכאבו של מישהו אחר כדי להסביר את השתיקות שלו עצמו.
דפוס ה”גזלייטינג”
זו אותה תנועה, שוב ושוב: ה”אוריינטליזם” של 2011, הרגישויות של דירבורן סביב מותו של חמינאי, הסירוב פשוט לגנות תקיפה על גן ילדים ליד בית כנסת. חצי אמת, המוגשת כאילו היא האמת כולה, בכל פעם שמישהו מבקש ממנו פשוט לומר את הדברים כפי שהם. זהו הדפוס — לא שערורייה בודדת, אלא הרגל של גזלייטינג שמעוצב מחדש כניואנס.
פיקר הוא הסחת הדעת, לא העניין עצמו
לכן פיקר כמעט ולא רלוונטי. אין צורך להתעכב על כל קטע וידאו של אדם שאל-סעיד בחר לצעוד לצדו, בחר להמשיך לצעוד לצדו, ובחר להגן עליו בטלוויזיה הארצית בגלל “הקהל העצום” שלו. החברה שאדם בוחר לשמור עליה כי היא שימושית לו כבר אומרת הרבה בפני עצמה. ירמיהו שאל את זה לפני שלושת אלפים שנה: האם יוכל הנמר להפוך את חברבורותיו? חברבורותיו של אל-סעיד היו גלויות כבר ב-2011. הן לא זזו מאז.
מה שעל הפרק
עבדול אל-סעיד הוא כעת מועמד המפלגה הדמוקרטית לסנאט האמריקאי ממישיגן, מול מייק רוג’רס. בוחרי מישיגן לא רק ראויים לדעת עם מי הוא צועד. הם ראויים לדעת במה הוא באמת מאמין, ובאיזו עקביות הוא האמין בכך.
עבדול הנוכל הערמומי, ואכן.
בוחר מישיגן, היזהר — וושינגטון היא הבאה בתור.
ננסיהרטבלטקוברין, דוקטורט, היאפסיכואנליטיקאיתוחוקרתטרורהמתמחהבפסיכולוגיהשלטרורואלימותג’האדיסטית. ספרההאחרוןהואA Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis—The Unconscious in Psychological Warfare: Beyond Ideology, Before Words. הוצאת Atzmaut, 2025


