זהו הטקסט השני בסדרה קצרה, הנכתבת תוך כדי קריאת הביוגרפיה של קרן אליוט האוס, The Man Who Would Be King, ובאסוציאציות הפסיכואנליטיות שלי. אם המשך הקריאה ישנה את דעתי, אומר זאת.
העטיפה. הכותרת מהדהדת את נובלת קיפלינג על אדם שנחשב לאל ומתברר כבן תמותה. העטיפה מציגה רק את החצי השמאלי של פניו של מוחמד בן סלמאן, ועין אחת מביטה הצידה, לא אל הקורא. האוס כותבת (עמ’ 13) שאחת ממטרות הספר היא “לחשוף את המסכה”. העטיפה מבטיחה חשיפה ומספקת חצי פנים. האינטליגנציה הוויזואלית הפסיכואנליטית שלי קוראת בכך פיצול. אינני טוענת שהוא או האוס בחרו בתמונה, שהרי מעצב יצר אותה.
המראיינים. בן האברד מה”ניו יורק טיימס” כתב את הביוגרפיה שלו מ-2020 בלי ראיון. הביקורות מדווחות שהנסיך סירב, והסעודים הפסיקו להנפיק להאברד אשרות ב-2018. להאוס היו יותר ממחצית תריסר ראיונות מעמיקים. אני קוראת את האוס כדמות אימהית. היא בת גילי, וזו רק התרשמות. יש הסברים אחרים: עשרות שנות היכרות בממלכה, וסיקור פרשת חאשוקג’י של האברד. ועדיין, נושא שבוחר את הביוגרף שלו שולט בכמה נחשף.
קביעות האובייקט: המושג של היום. קביעות האובייקט היא התחושה הפנימית של אם שנמצאת שם גם כשהיא נעדרת. היא צומחת מאם זמינה באופן אמין. ב-Jihadi Dictionary שלי אני מגדירה קביעות כאיכות של להישאר אותו דבר, של נאמנות, וציינתי את שורשה בצרפתית עתיקה: “יציבות, קביעות” (קוברין 2016, עמ’ 171).
דמיינו עכשיו את משק הבית. לגבר יש כמה נשים. יש אחים ואחיות רבים, מלאים וחצאי, כל קבוצה עם אמה, והילדים מדורגים. הגברים מחזיקים ב”זכויות”, והנשים כפופות. עבור הבעל, ריבוי הנשים מפזר סיכון, והוא אינו שם את כל הביצים בסל אחד. עבור ילד זה מבלבל עד כאב. איפה אני משתלב? איזו אם היא שלי, זו שאפשר לסמוך עליה? איך אקבל את צרכיי? מעמדו של בן תלוי במעמד אמו, והמעמד הזה יכול להשתנות.
ב-Dictionary כתבתי על הדפוס הזה מתוך עבודתי הקלינית: “אין שום דרך שאם לעשרה ילדים תזין רגשית כראוי כל אחד מהם.” המטופלים שלי ממשפחות גדולות מאוד, מאמונות שונות, תיארו כולם את אותו דבר: כאוס מוחלט, יכולת נמוכה ליצור קשרים יציבים, ותחושת מקום ש”נקבעה לחלוטין לפי מי שהיה לו יותר כוח”. אחד מהם “לא יכול היה אפילו למצוא מדף משלו”. יישמתי זאת גם על משקי בית פוליגמיים עם אחים למחצה (קוברין 2016, עמ’ 171, מצטטת את קוברין 2010, עמ’ 69). אינני אומרת שכל הבתים כאלה.
אני עדיין לא יודעת מי גידל אותו בפועל, אמו או מטפלות. אדווח כשאמשיך לקרוא, וייתכן שזה ישנה את התמונה.
האברד מציע רמז לגבי מי שהשגיח עליו. מורה פרטי של מוחמד בן סלמאן הצעיר נזכר שהנסיך אמר לו שאמו חושבת שהמורה הוא ג’נטלמן אמיתי. בהתחלה המורה לא הבין איך היא יכולה לדעת, שהרי מעולם לא פגש אותה. אחר כך הבין שהיא “צפתה” בהם דרך סרטוני המעקב של השיעורים. אם שצופה בבנה דרך מצלמה נוכחת ונעדרת בעת ובעונה אחת, תמיד רואה ואף פעם לא שם. הוא היה תמיד כבר תחת מעקב, ולא הייתה חירות.
מה אפשר ללמוד מקביעות האובייקט, או מהיעדרה? אדם שחסרה לו אם פנימית יציבה מתקשה להחזיק קשרים יציבים, עם אנשים, עם תוכניות, עם בעלי ברית. הנאמנות לא נשארת במקומה, האהוב של היום יכול להיות אויב מחר, וההחלטות מתנדנדות בין קצוות. אני לא מאבחנת מרחוק. אני שואלת אם דפוס ההיפוכים הפתאומיים שלו מתאים לתמונה הזו: מעצרי בני המשפחה ואנשי העסקים ב”ריץ-קרלטון”, הלחץ הפתאומי על ראש ממשלת לבנון, המצור על קטאר ואחר כך הפיוס, המלחמה בתימן ואחר כך הפתיחות לאיראן, ותוכניות ניאום העצומות שמעוצבות מחדש שוב ושוב. ואז יש את מוחמד בן זאיד מאיחוד האמירויות, שתואר זמן רב כמנטור שלו וכאח הבכור שעזר לו להתרומם, ואז הקרע, יריבות על נפט, עסקים ותימן שהפכה פומבית. לאחרונה, באוגוסט 2026, הגיע הסכם מכה, הסכם הגנה הדדית עם טורקיה ופקיסטן, שלפיו תקיפה של אחת היא תקיפה של שלושתן: שותפים חדשים ומפת ביטחון חדשה. לכל שינוי יש היגיון פוליטי משלו. אבל עצם ההתנודדות מקשה הרבה יותר על העקביות, והיא גם מתישה ביותר. הוסיפו לזה כוח, וארץ שלמה מרגישה זאת.
השנים הבלתי נראות. קביעות האובייקט מרכזית בהתקשרות האימהית בשנים הבלתי נראות, מאפס עד שלוש. היא עשויה לעזור לנו להבין את אופייה המורכב של תרבות בושה-כבוד שמכוונת לריבוי נשים. זה חשוב במיוחד בממלכה הקדושה, עם שתי ערי הקודש שלה, מכה ומדינה, וההיסטוריה של הנביא מוחמד, שאין לאף מדינה ערבית אחרת.
הדחיפות. בן סלמאן אמר שהוא ממהר כי הממלכה איבדה הרבה זמן. אני שומעת את הדחיפות כהגנה מפני ריקנות, כאילו הוא “רץ על ריק” במדינה שבורכה במתנת הנפט, שבסופו של דבר יאזל. זה הרבה לחץ.
האם הנסתרת. ב-2018 דיווחה NBC שבכירים אמריקאים אמרו שהסתיר את אמו. האברד חוזר על הסיפור (עמ’ 58), ושגרירות סעודיה הכחישה אותו. אם זה נכון, אם שאי אפשר לראות אותה היא אם ששומרים עליה קבועה בכוח, מעצר בית של האובייקט היחיד שלא ניתן היה לדעת שיישאר.
כנראה קשה לנו להבין את “הרוחות המתחלפות” של המדבר הערבי. אבל הידע הזה, איך הקשרים המוקדמים של ילד מעצבים את המבוגר ששולט, עשוי לעזור להפוך את הבלתי צפוי לצפוי יותר.
מקורות:
https://www.nysun.com/author/karen-elliott-house
https://www.newstatesman.com/?p=11853
https://bookmarks.reviews/reviews/mbs-the-rise-to-power-of-mohammed-bin-salman
https://www.belfercenter.org/research-analysis/man-who-would-be-king-new-book-karen-elliott-house
https://www.nbcnews.com/news/world/u-s-officials-saudi-crown-prince-has-hidden-his-mother-n847391
https://www.juancole.com/2021/07/bromance-between-breakup.html
https://www.caixinglobal.com/2023-07-20/the-best-of-frenemies-saudi-crown-prince-clashes-with-uae-president-102077731.html
https://www.malaymail.com/news/world/2026/01/03/best-of-frenemies-saudi-uae-rivalry-bursts-into-view/204016
https://www.studyiq.com/articles/mecca-agreement-2026/
House, Karen Elliott. The Man Who Would Be King (Harper, 2025), עמ’ 13.
Hubbard, Ben. MBS: The Rise to Power of Mohammed bin Salman (2020), עמ’ 58, והקטע על המורה הפרטי.
Kipling, Rudyard. The Man Who Would Be King (1888).
Kobrin, Nancy Hartevelt. The Jihadi Dictionary (2016), “Object Constancy”, עמ’ 171.
Kobrin, Nancy Hartevelt. Penetrating the Terrorist Psyche (2010), עמ’ 69.
ד”ר ננסי הרטוולט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור ומאבק בטרור, יושבת תל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



