איך הוצאות אוניברסיטאיות למדו להסב את המבט
ספרו של ג’פרי הרף, Nazi Propaganda for the Arab World, אזל מהדפוס בהוצאת ייל (Yale University Press). הרף רכשבחזרה את הזכויות בעצמו. הספר ייצא לאור מחדש בהוצאת ibidem Press בגרמניה, ויופץ בצפון אמריקה על ידי הוצאתקולומביה (Columbia University Press), עם הופעה מתוכננת לאביב 2027. ייל מסרה לטיימס אוף ישראל כי מדובר בפשטותבהחלטה עסקית שלא להוציא מחדש כותר משנת 2009. הרף היה ישיר יותר: הוא אמר שאינו מבין מדוע ייל הקשתה על מציאתהספר, בדיוק ברגע שבו נושאו — המיזוג בין האידיאולוגיה הנאצית לאידיאולוגיה האסלאמיסטית, והמשכיותו באמנת חמאס עצמה— לא יכול היה להיות רלוונטי יותר.
הייתי האדם הראשון אי פעם שהרצה בפני המוסד, השב”כ, ואמ”ן, בחסות מלא”ם — מורשת שירותי הביטחון. אני אחת המעטותבעולם שעוסקות בהתפתחות הילד ובשפת הגוף והנפש של הג’האדיסטים. זוהי נקודת המבט שממנה כתבתי את ספרי שלי. אחדהאנשים שתמכו בעבודה זו בשלביה המוקדמים היה סנדר ברינר, MD, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי וסמכות מובילה בנושא הקרבתילדים, מחבר הספר Slaughter of the Innocents: Child Abuse through the Ages and Today. ברינר הפך למנטור שלי, ומכתבו להוצאת פוטומק (Potomac Books) הוא שהוביל אותם לפרסם את שלי.
אותו ספר, The Banality of Suicide Terrorism: The Naked Truth about Islamic Suicide Bombing, אזל מהדפוסבהוצאת פוטומק, כיום חותמת של הוצאת אוניברסיטת נברסקה. רציתי בעצם לקרוא לו The Sheikh’s New Clothes, בהדל”בגדי המלך החדשים”, כי בעיית הג’האד בוהקת מולנו אך אנשים נותרים עיוורים לה מרוב אימה. פוטומק שינתה את הכותרת. מעולם לא הודיעו לי שהספר אזל מהדפוס, ולזמן רב לא קיבלתי עדכונים על תמלוגים — לא שהוא נמכר בכמויות גדולות. ובכלזאת, חוקר מפקיסטן כתב לי ב-2016 בבקשה לתרגם אותו לאורדו, ואריה גוס, שניהל במשך שנים תוכנית רדיו בישראל על תרבותערבית, פנה אליי לאחר ששמע אותי מרצה וביקש לתרגם אותו לעברית. הזכויות חזרו אליי כעת. גם אינני יודעת מדוע הספר דעךאצל פוטומק. אך חדלתי להאמין שאלה סיפורים נפרדים.
מתחילים לתהות מה קרה בתוך הוצאות האוניברסיטאות מאז ראשית שנות ה-80.
מבחינתי זה מגיע רחוק יותר, וזה אישי. מנחה עבודת הדוקטורט שלי לערבית ולאלחמייה — ספרדית עתיקה הכתובה באותיותערביות — היה אנוואר שז’ני, מחבר ספר הייחוס Muslim Spain: Its History and Culture, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטתמינסוטה ב-1974. הספר מונה 559 עמודים ומכסה את התקופה שבין 711 ל-1492, ולמיטב זכרוני מקריאתי שלי בו, המילהג’האד אינה מופיעה בו כלל. אינני יודעת אם הדבר משקף את מוסכמות המחקר של אותה תקופה, בחירה עריכתית מכוונת, אומשהו אחר. אך ההשמטה הדהימה אותי אז ונשארת עמי גם היום. חמישים שנה של אי-אמירת המילה ג’האד הן בעצמן סוג שלהיסטוריה — קראו את הספר לבדו, ובקושי תדעו שמעברו של טאריק בן זיאד לספרד ב-711 היה כיבוש.
נתחיל מלינדזי ווטרס. בין 1978 ל-1984 היה עורך בהוצאת אוניברסיטת מינסוטה, והוא שינה אותה מן היסוד. לפני ווטרס, מינסוטה הייתה הוצאה אזורית. ווטרס רכש ובנה את הסדרה Theory and History of Literature, שהביאה לראשונה בקנהמידה רחב את התאוריה הביקורתית האירופית והפוסט-סטרוקטורליזם אל האנגלית. סדרה זו הפכה הוצאה אזורית למרכזבינלאומי לפילוסופיה קונטיננטלית ולתאוריה ספרותית. ווטרס קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת שיקגו ב-1976, בעבודה עלביירון והאפוס של הרנסאנס האיטלקי. ב-1984 עבר להוצאת הרווארד (Harvard University Press), שם הפך לעורך הראשילמדעי הרוח ולבסוף לעורך ראשי אמריטוס. עשרות שנים לאחר מכן כתב את Enemies of Promise: Publishing, Perishing, and the Eclipse of Scholarship, ביקורתו שלו על מה שהלחץ המסחרי עשה להוצאה לאור האקדמית.
הסדרה הגיעה ל-88 כרכים בין 1981 ל-1998, בעריכתם הכללית של ולד גודזיץ’ ויוכן שולטה-זסה. מחברהּ המפורסם ביותר היהפול דה מאן. וזוהי האירוניה שלה עצמה: שלוש שנים לאחר מותו של דה מאן, התגלה כי כאיש צעיר בבלגיה הכבושה כתב מאמריםאנטישמיים ופרו-נאציים לעיתון משתף פעולה. הוצאה לאור יכולה להשקיע שני עשורים בבניית מוניטין על בסיס חוקר בעל עברכזה, בעוד שבמקום אחר באותה תעשייה, היסטוריה מתועדת של תעמולה נאצית בעולם הערבי ופסיכולוגיה מתועדת של טרורהמתאבדים האסלאמי, פשוט אוזלות מן הדפוס בשקט.
הייתי דוקטורנטית לספרות משווה באוניברסיטת מינסוטה באותה השנה שבה הגיע גודזיץ’ לקבל את ראשות המחלקה. הדברהראשון שעשה היה לבנות קשר הדוק בין הספרות המשווה להוצאת אוניברסיטת מינסוטה, ובין המרצים האורחים באותן שנים נמנואדוארד סעיד וגיאטרי ספיוואק. היחסים שלי עם גודזיץ’ מעולם לא היו פשוטים, ואני רוצה להיות הוגנת כלפיהם. הוא אכן קידם אתהקריירה שלי בדרכים ממשיות — הוא כתב לי מכתב המלצה למכון שיקגו לפסיכואנליזה, וזה היה משמעותי. תפקידי במחלקה לאנמשך, ובניגוד לרוב תלמידיו האחרים, לא היה לי קשר נוסף עמו לאחר עזיבתי. אינני מציגה זאת כהאשמה. זהו פשוט מה שאנייודעת.
88 הכרכים עצמם הם ברובם לא מה שהיום היה נקרא “וואוק”. מדובר בתאוריה ביקורתית צרפתית וגרמנית — בכטין, ליוטאר,דלז, בטאיי, ג’יימסון, אדורנו — רובה מרקסיסטית ולא מאורגנת סביב גזע, מגדר או קולוניאליזם כשלעצמם. מה שהסדרה עשתההיה מצומצם יותר, ובמובן מסוים, בעל השלכות מרחיקות לכת יותר: היא ייבאה את הכלים התאורטיים — הטענה שהמשמעותאינה יציבה, שטקסטים אינם ניתנים להפרדה מכוח, שהמחבר אינו הסמכות הסופית על יצירתו שלו — שדור מאוחר יותר שלחוקרים יישם על גזע, מגדר ואימפריה. אחדים מכרכי הסדרה עצמה כבר מצביעים בכיוון זה: Male Fantasies מאת קלאוסתוולייט, The Colonial Harem מאת מאלכ עלולה, Woman and Chinese Modernity מאת ריי צ’ו. הכלים הגיעו לפניהיישומים.
הדפוס הרחב הזה אינו רק רושם אישי שלי. אריק קאופמן תיעד את ההטיה האידיאולוגית בתחומי מדעי הרוח והחברה שמזיניםאת קטלוגי הוצאות האוניברסיטאות, ואת האופן שבו הטיה זו מעצבת עדיפויות רכישה ועריכה. ספרו של מוסא אל-ע’רבי, We Have Never Been Woke, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון ב-2024, מתעד כיצד אוצר המילים של תאוריית הצדקהחברתי גאה בספרות האקדמית ובקטלוגי ההוצאות החל בסביבות 2010–2012. האגודה הלאומית של חוקרים (National Association of Scholars) ומרכז ג’יימס ג’י מרטין לחידוש אקדמי ביצעו כל אחד ניתוחי תוכן של קטלוגים גדולים של הוצאותאוניברסיטאיות, כולל זה של מינסוטה, ועקבו אחר האופן שבו קטגוריות מסורתיות כמו היסטוריה, ספרות ודת הוחלפו במרוצתהזמן בתת-תחומים הבנויים סביב גזע, מגדר, תאוריה קווירית ולימודים פוסט-קולוניאליים.
דבר מכל זה לא נשאר בתוך סמינר לתואר מתקדם. הוא הפך למשטר שבאמצעותו מחליטות הוצאות האוניברסיטאות מה ראוילדפוס ומה לא — וחוזרים לתקופתו של שז’ני, מה שייך להיסטוריה ומה נותר מושתק ולא נזכר בה. היסטוריון המתעד שיתוףפעולה נאצי בעולם הערבי הופך ללא נוח. פסיכואנליטיקאית בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית המתעדת את הדרמה האימהיתשמאחורי טרור המתאבדים האסלאמי הופכת ללא נוחה. אף אחד מהספרים לא הופרך. שניהם פשוט הורשו להיעלם מהמדפים,החלטת מחסן אחת בכל פעם.
יש רק צעד קטן בין אוצר המילים הסמינריוני הזה לבין האופן שבו המילה “רצח עם” משמשת כיום. שושלת אל-ת’אני של קטאר, ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדני, ועבדול אל-סייד ממישיגן, לא המציאו את המסגרת שמכנה את ישראל תוקפנית קולוניאלית ואתהגנתה רצח עם. הם ירשו אותה, מוכנה מראש, מאותו קנון תאורטי שמאמר זה עקב אחריו.
הרף קיבל את ספרו בחזרה ומצא הוצאה שהייתה מוכנה להחזירו אל העולם. אני עדיין לא מצאתי הוצאה. זה לא אמור להיותתוצאה יוצאת דופן. זה אמור להיות מה שקורה כאשר הוצאה מחליטה שרגעו של כותר חלף — להחזיר את הזכויות, לאחל למחברבהצלחה, ולתת למישהו אחר להוכיח שזה לא נכון.
שווה לתת שם לדפוס הזה, אפילו בלי פסק דין על מניעיו של עורך זה או אחר: הכלים האינטלקטואליים לסוג הזה של שמירת שערכבר הורכבו בשנות ה-80, עשרות שנים לפני שהמילה עצמה נטבעה, בתוך אותו סוג של מוסד שיחליט מאוחר יותר על גורלם שלשני הספרים.
מקור:
על הכותבת
ד”ר קוברין היא מומחית ללחימה בטרור ופסיכואנליטיקאית, בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית. ספרה האחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare – Beyond Ideology, Before Words (הוצאת Atzmaut Press, 2025). היא עובדת כעת על ספרה השביעי, Between Empire and Covenant—The Jewish Bond: Lotman, The Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977. ניתן לראות את מלוא יצירתה בעמוד המחברת שלה באמזון: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


