כפייה אינה קטגוריה מדינית. היא קטגוריה נפשית. האידאולוגים השולטים באיראן לא שכנעו את אוכלוסייתם בדבר, והם יודעיםזאת — ולכן הם פונים לטרור, שעושה משהו שהפחד אינו מסוגל לו: הוא עוקף את חלקי התודעה השוקלים עלויות ומחשביםהתנגדות. פחד ניתן לניהול. אדם מפוחד עדיין מחשב. אדם מבועת אינו יכול; הטרור משליך את התודעה חזרה למצב שקדםלחישוב, לתלות חסרת האונים של הינקות, שבה התגובות היחידות האפשריות הן כניעה או קריסה. הרגרסיה הזו, המוחזקתבמקומה בכוונה, היא מה שהכפייה קונה בפועל.
המאמר האחרון של לואיס ליבי בוושינגטון פוסט מתייחס למנגנון הכפייה של המשטר כסוגיה של תזרים מזומנים — נתקו אתהכנסות הנפט, ואנשי האכיפה יישארו ללא שכר. הוא אינו טועה, אך תלוש השכר מסביר רק שכבה אחת של ההסדר. איש האכיפהנקנה; נאמנותו עסקית ומתאדה כשהשכר מפסיק. האוכלוסייה שמתחתיו אינה נקנית. היא מבועתת, והטרור אינו פועל לפי אותופנקס חשבונות כמו תלוש השכר. ממשלה עשויה לאבד את יכולתה לשלם ובכל זאת להחזיק אוכלוסייה מבועתת במקומה זמן רב, משום שמה שמשאיר את האוכלוסייה קפואה אינו המשכורת הבאה — אלא השארית הנפשית של המכה האחרונה, ההיעלמותהאחרונה, התלייה הפומבית האחרונה שהושארה מתנדנדת כשיעור.
סמכות לגיטימית פועלת, נפשית, כמו מכל — מונחו של ביון למחשבה, או למנגנון, המסוגל לקלוט את החרדה הגולמית שלאוכלוסייה ולהחזיר אותה בצורה הניתנת לעיכול: בית משפט, הצבעה, נוהל תלונות, מקום כלשהו שאליו תוכל התסכול ללכתולהפוך למשמעות, במקום להצטבר בלבד. האידאולוגים של איראן אינם מציעים מכל כזה. הם מטילים טרור ואינם מספקים לו לאןללכת. אי אפשר לעבד אותו לפעולה מדינית, משום שהעיבוד דורש בדיוק את תפקוד האגו שהטרור נועד לכבות. האוכלוסייהנותרת אוחזת באימה גולמית ובלתי מעוכלת — התנאי המדויק שמשטר שאינו מסוגל לנצח בוויכוח זקוק לו שנתיניו יישארו בו.
זו גם הסיבה שמשא ומתנים של המשטר כה מדויקים לגבי אילו מנוף הם מגנים ראשון. נתקו את כספי הנפט, ושכבת אנשיהאכיפה מתערערת במהירות — אלימות שכורה חסרת סבלנות לתלוש שכר ריק. השכבה המבועתת שמתחתיה נעה לאט יותר, משום שמעולם לא חיכתה לשכר. היא מחכה למשהו אחר: הוכחה, שנצפתה וחזרה על עצמה, שלכוחו של המשטר יש גבולות. עדשהוכחה זו תגיע, הטרור מחזיק מעמד גם לאחר שאנשי האכיפה השתתקו, משום שהשארית הנפשית שורדת מעבר למנגנון שיצראותה.
משימתה של וושינגטון, אם כן, כפולה ולא יחידה. חנק תלוש השכר מפרק את השכבה העסקית — אנשי האכיפה שמופיעים רקמשום שמשלמים להם על כך. הוא אינו עושה דבר, כשלעצמו, עבור השכבה שמתחתיה, האוכלוסייה שעדיין אחוזה בטרור שאין להדרך לעכל. אוכלוסייה זו זקוקה לדבר השני: הוכחה גלויה וחוזרת שאפשר לאתגר את המשטר ולשרוד את האתגור.
ההוכחה חייבת לעשות שני דברים בו-זמנית. היא חייבת להיות נצפית, לא רק אמיתית, והיא חייבת להראות שהאתגור נותר ללאעונש — שביתה שזוכה לוויתור מבלי שמארגניה נעלמים, משטרת המוסר הנסוגה משכונה שבה נשים נותרות ללא כיסוי ראש ודבראינו קורה להן, סירובו של מגויס לירות בהמון שאינו עולה לו דבר גלוי, הוצאה להורג שהוכרזה ואז אינה מתבצעת בשקט תחתלחץ. מעשה אתגור שנענש רק מאשש מחדש את הטרור. מעשה שלא נענש הוא סוג ההוכחה היחיד שיכול לבקוע אותו, משוםשמה שהטרור הורס ראשון הוא התחושה ששרידה לאחר אתגור אפשרית ושאין אדם לבדו ברצון לנסות. זו גם הסיבה שהמשטרעמל יותר לקבור רגעים כאלה מאשר להכחישם בגלוי: קבור, כל אחד נותר שמועה פרטית ובלתי ניתנת לאימות; נצפה, הוא הופךלעובדה משותפת שאוכלוסייה שלמה יכולה להישען עליה. שמועה אינה יכולה לבצע את העבודה הנפשית שעדות משותפת שלהמון יכולה לבצע.
רק סוג כזה של הוכחה מגיע לאחיזה שסנקציות הנפט לבדן מעולם לא נועדו לגעת בה.
ד”ר קוברין היא מומחית ללוחמה בטרור ופסיכואנליטיקאית, בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית. היא בוגרת תוכנית Human Terrain Program בליבנוורת’, קנזס. ספרה האחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis: The Unconscious in Psychological Warfare -- Beyond Ideology, Before Words. Atzmaut Press, 2025. כעת היא עובדת על ספרה השביעי, Between Empire and Covenant—The Jewish Bond: Lotman, The Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977. את מלוא יצירתה ניתן למצוא בדף היוצרת שלה באמזון: https://www.amazon.com/stores/author/B002RF9D5Y


