תרגומי בינה מלאכותית
לא הופתעתי.
זה לא דבר נוח לומר על אף אחד מהדברים שאני עומדת לתאר. אבל זה נכון, ומאמר על בהירות מוסרית צריך כנראה להתחיל בו.
אני בוגרת המכון לפסיכואנליזה בשיקגו, מי שהוכשרה בתחום שאהבתי ושהציק לי במידה שווה. האנטישמיות שצפיתי בה כשהיא שוטפת את הפסיכולוגיה ואת הפסיכואנליזה המקצועית מאז ה-7 באוקטובר 2023 לא הפתיעה אותי. הרגשתי אותה במהלך ההכשרה שלי — ברגעים שרשמתי לעצמי והנחתי בצד, בהנחות שעברו ללא התייחסות, באיכות מסוימת של שתיקה מוסדית סביב שאלות שלא היו אמורות להישאר שקטות. היא תמיד הייתה שם. מה שהשתנה מאז ה-7 באוקטובר הוא עוצמת הקול, והחוצפה.
גם לא הופתעתי מהטבח עצמו. זה קשה יותר לומר. אבל עבודתי בשטח בנוגע לג’יהאד — המבנה האידיאולוגי שלו, האופן שבו הוא מתפשט, מה שהוא מבטיח לאלה שהוא גייס — הכשירה אותי בדרכים שהזרם המקצועי המרכזי לא קלט. ידעתי למה אותה תנועה מסוגלת ומה היו כוונותיה. הזוועה של ה-7 באוקטובר לא הייתה בלתי נתפסת עבורי. היא נתפסה, במובן הגרוע ביותר, על ידי אלה שתכננו אותה במשך שנים.
שני הדברים הללו — האנטישמיות בתחומי ומתקפת ה-7 באוקטובר — אינם נפרדים זה מזה. הקשר ביניהם הוא חלק ממה שאני רוצה לאתר כאן.
אני חלק כיום מקבוצת אנליסטים — רבים מהם חברי IPA — העובדים על שאלות אלה מבפנים, מפני שהמוסדות המרכזיים לא עשו זאת בצורה נאותה. עצם קיומה של קבוצה כזו הוא כשלעצמו הצהרה על מצב הדברים. מה שאנו עדים לו הוא שטפון: אנליסטים ישראלים המודרים ממרחבים מקצועיים בינלאומיים; עמיתים יהודים הנתונים לרמת ביקורת שאינה מוחלת על אף אחד אחר; פסיכואנליטיקאי אנטישמי הפועל בקטר, מחובר לרשתות בינלאומיות, שנוכחותו אינה מעוררת כל אזעקה מוסדית; ארגון פסיכולוגי גדול שנדרשו לו חודשים להכיר בדיווחים של חברים יהודים על הטרדה, בעוד שרשתות התקשורת הפנימיות שלו שימשו לקידום חרמות ולעיתים, להגנה על חמאס.
האנליסטית מרב רות — שלאחר ה-7 באוקטובר הקימה רשת של 450 פסיכואנליסטים המספקים טיפול ארוך טווח ללא תשלום לניצולים, שבילתה שנתיים בטיפול בבני ערובה לשעבר ובמשפחות הנרצחים, שזכתה בפרס סיגורני ב-2024 על מפעל חייה — נאלצה להילחם כדי להישמע במוסדות הבינלאומיים שהיו אמורים לכבד את מה שבנתה. כך נראה השטפון מקרוב.
מבנה ההיתר
מה שמשותף ליונג ולאקאן אינו פוליטיקה זהה. מה שמשותף להם הוא מבנה: כישלון מוסרי שלא היה אקראי ביחס לפרויקטים התיאורטיים שלהם אלא שזור בהם, ותחום שהגיב על ידי התייחסות לשזירה זו כאל הערת שוליים. תגובה זו — שחזרה על עצמה, הומסדה, הועברה דרך מכוני הכשרה ותרבויות קליניות ומסורות הוצאה לאור — לימדה את התחום משהו. היא לימדה שרמה מסוימת של אנטישמיות נסבלת מקצועית. שתחכום תיאורטי ומעמד מוסדי פוטרים מאחריות מוסרית. שפרטיקולריות יהודית ניתן לדחות כבקשה מיוחדת, בעוד שפרטיקולריות אחרות נחשבות לגיטימיות.
כאשר אינך עושה את ההתחשבנות, אינך מפתח את היכולת לזהות ולסרב למה שיבוא בהמשך. יש כישלון בקביעת גבולות. וכך התרבות הופכת מסבירת פנים למה שעכשיו שוטף פנימה.
מה שהתחום החליט שלא לדעת
מה שאני מתארת הוא כישלון בן שלוש שכבות, וכדאי להיות מדויקים לגבי כל שכבה — מפני שהתחום מתוחכם דיו כדי להסיט ביקורת על ידי ויתור על האשמות הקלות יותר תוך הגנה על העמוקות יותר.
השכבה הראשונה עוסקת ביושרה אינטלקטואלית וגנאלוגיה. מאין הגיעו הרעיונות הללו, מי שילם את המחיר עבור פיתוחם, מה היה ההקשר האנושי וההיסטורי. לאקאן מצטט את פרויד ללא הרף אך מפשיט אותו מספציפיותו. יונג בונה על מסורת הפסיכולוגיה הרומנטית הגרמנית מבלי להודות במה שגרסתו הגזענית שלה אפשרה. הציטוט קיים אך האחריות שצריכה ללוות ציטוט — ההכרה בחוב, בהקשר, בתוצאה — נעדרת.
אבל השכבה השנייה עמוקה יותר מפרקטיקת הציטוט. היא עוסקת במה שהתחום החליט שכדאי לדעת על עצמו. תחום מבצע בחירות לגבי מה שנכנס למבוא ומה שנכנס להערת השוליים, מה שמוזכר בהרצאה הראשונה של תוכנית הכשרה ומה שמוזכר בעקיפין אם בכלל. בחירות אלה מהוות תרבות. הבחירה למתן את הטיפולוגיה הגזענית של יונג, שחזרה על עצמה לאורך עשורים של מכוני הכשרה וספרי לימוד והדרכה, הניבה אנליסטים שבאמת אינם יודעים — או יודעים רק במעורפל, כמחלוקת רחוקה — מה עשה מייסד תחומם ומה אפשרה תיאוריתו. זה לא בעיית ציטוט. זוהי בעיית העברה. התחום החליט לא להעביר זאת בבירור.
השכבה השלישית היא העמוקה ביותר. אפילו כאשר אנשים יודעים — ורבים יודעים — התחום חסר שפה מוסרית מספקת לומר את מה שצריך לומר. יש לו תחכום מושגי יוצא דופן לניתוח הנפש. כמעט אין לו מסורת של יישום תחכום זה על התנהגותו המוסדית והיסטוריה שלו. המושגים לכך קיימים — דחקה, הכחשה, חזרת הדחוק — אבל הפניית מושגים אלה כלפי המוסד עצמו טופלה כהתנהגות לא הולמת, כחוסר קולגיאליות, כפוליטיקה.
אז לא מדובר רק בציטוט שגוי של סמכות. מדובר בכך שהתחום בנה תרבות שבה המשקל המוסרי של ההיסטוריה שלו אינו יכול להיאמר בפשטות — ואז הופתע כאשר אותו משקל לא נאמר המשיך לחזור, בצורות חדשות, עם פנים חדשות, בהקשרים מקצועיים חדשים.
כך נראית דחקה בקנה מידה מוסדי. וזוהי התרבות שבה השטפון הנוכחי הפך אפשרי.
יונג: כאשר התיאוריה הייתה הבעיה
הרשו לי להיות מדויקת לגבי מה שאני ומה שאינני טוענת לגבי יונג.
אינני טוענת שהיה נאצי פשוט. התיעוד ההיסטורי מורכב מכך, והמורכבות היא עצמה חלק מהבעיה — מפני שמורכבות שימשה, שיטתית, כסיבה לא לנסח את הטיעון המוסרי בבירור.
מה שהתיעוד מראה הוא זה: ב-1933, לאחר שארנסט קרטשמר התפטר מנשיאות החברה הרפואית הבינלאומית הכללית לפסיכותרפיה ולא שיתף פעולה עם המשטר הנאצי החדש, יונג לקח את התפקיד. תחת הנהגתו, הוארגנה מחדש החברה כך שחברים גרמנים ענו ישירות לפיקוח נאצי, בעוד שחברים יהודים יכלו להישאר רק כחברים בינלאומיים אינדיבידואלים — הורדו בדרגה, מעמדם המוסדי התפוגג. יונג המשיך לפרסם, להנהיג, לתת ראיונות, במהלך השנים שבהן המשטר שדרישותיו המוסדיות נענו על ידו שרף את ספריו של פרויד, אילץ אנליסטים יהודים לגלות, והחל בתהליך שיסתיים ברצח של מיליונים.
פרויד — שספריו נשרפו, שאחיותיו מתו במחנות, שיצירת חייו נהרסה יחד עם המוסדות שבנה — צפה בכך מהגלות. יונג המשיך לפרקטיקה ולתיאוריה.
אבל הנה מה שחשוב ביותר, ומה שמעודן ביותר באופן עקבי: ההתאמה לא הייתה כישלון אופורטוניסטי או אישי גרידא שניתן להפריד מתיאוריתו של יונג. הטיפולוגיה הגזענית כבר הייתה בתיאוריה.
יונג כתב, לפני התקופה הנאצית ובמהלכה, שלעמים שונים יש תכנים שונים מהותית של הלא-מודע הקולקטיבי. הלא-מודע הגרמני היה בעל גישה לעומקים פרימורדיאליים — השכבה הוותאנית — שהנפש היהודית, בהיותה רציונאלית מדי, מותאמת מדי לקיום שטחי, מוחית מדי, לא יכלה להגיע אליהם. ביקורתו על הפסיכואנליזה הפרויידיאנית כ”פסיכולוגיה יהודית” — תקפה אולי עבור יהודים אך מוגבלת, אינה מסוגלת לגשת לשכבות הגרמניות או הארי העמוקות יותר של הנפש — לא הייתה הערה שנאמרה תחת לחץ פוליטי. היא חוזרת לאורך יצירתו התיאורטית.
כאשר הנאצים נזקקו למסגרת פסיכולוגית שתוכל להבחין בין חיי הנפש הגרמניים הבריאים לבין ההשפעה הפתולוגית או הזרה של האינטלקטואליזם היהודי, המסגרת של יונג הציעה בדיוק את הפיגום הזה. היא לא עוצבה מחדש לשרת מטרה זו. הקטגוריות כבר היו שם.
זה מה שהמבוא האינטלקטואלי הסטנדרטי ליונג אינו אומר. הוא אומר שהיו “מחלוקות,” “מורכבויות בזמן המלחמה,” “דיונים על התנהגותו.” ניסוחים אלה מדויקים באותו אופן שאמירה שלבניין יש “בעיות מבניות” מדויקת לגבי בניין ללא יסודות.
לאקאן: ניכוס ומחיקת המקור
המקרה של לאקאן שונה במנגנון אך קשור בהשפעה, ופחות נדון מפני שהוא עדין יותר ומפני שלאקאן הפך כה מרכזי לכל כך הרבה תיאוריה עכשווית עד שבחינת יסודותיו מרגישה מאיימת על ארכיטקטורה אינטלקטואלית רבה.
הפסיכואנליזה כפי שפרויד בנה אותה הייתה פרויקט אינטלקטואלי יהודי ספציפי — לא מפני שתוכנה היה תיאולוגיה יהודית, אלא מפני שצמחה ממיקום היסטורי מסוים: אינטלקטואלים יהודים חילוניים בווינה שבסוף המאה התשע-עשרה, שחשבו על חיי הלא-מודע של ציוויליזציה שבאותה עת גם קלטה אותם וגם הניבה התנגדות אלימה לאותה קליטה. תיאוריית הדחקה, האל-חמרי, האופן שבו ציוויליזציה מייצרת את הפתולוגיה שלה ממה שאינה יכולה להכיר בו — לרעיונות אלה יש מיקום ביוגרפי והיסטורי. הם באים ממקום כלשהו. הם באים מהניסיון של אנשים החיים על סף מסוים — פנימה ומחוץ בו זמנית.
לאקאן לקח את כל הבניין הזה, ארגן אותו מחדש דרך בלשנות סוסיריאנית ופילוסופיה הגליאנית, ובתהליך זה הפשיט אותו כמעט לחלוטין מהספציפיות ההיסטורית הזו. פרויד הפך לטקסט שיש לתקן, לקודם שיש לעלות עליו, ולא לאדם שפרויקטו היה בעל מיקום ספציפי בהיסטוריה היהודית-אירופית. המחשבה הוכללה. מקורותיה התמוססו.
עמנואל לוינס כתב על הדינמיקה הזו — לא תוך כוונה ספציפית ללאקאן, אלא תוך תיאור נטיית הפילוסופיה האירופית לקלוט מחשבה יהודית תוך מחיקת אופייה היהודי, לטפל בה כבחומר גלם לתיאוריה “אוניברסלית” יותר. התיאור מתאים בדיוק מביך.
הטעות הגנטית היא טעות אמיתית, וכדאי להבינה בדיוק — מפני שהיא מנוצלת לרעה. הטעות היא זו: שיפוט רעיון כנכון או שגוי על סמך מקורו ולא על פי כשירותו. מקורו של רעיון בלתי תלוי מבחינה לוגית בתקפותו. זה נכון, עד כמה שזה מגיע.
אבל הטעות הגנטית שולטת רק על טענות אמת. היא אומרת: אל תתן למקור לזהם את הערכתך לגבי שאלת נכונות הרעיון. היא לא אומרת דבר לגבי שאלת החובה המוסרית שלך להתמודד עם אותו מקור. אלה שאלות שונות לחלוטין. אחת אפיסטמולוגית. השנייה אתית.
לומר שהארגון מחדש של פרויד על ידי לאקאן לא הופך לחסר ערך תיאורטי בגלל האופן שבו התייחס לירושתו האינטלקטואלית הוא יישום לגיטימי של העקרון. לומר שלכן אנחנו לא צריכים לדון במה שנלקח, ממי, באיזה תנאים היסטוריים, ומה נמחק — זה לא. אותה תנועה שנייה אינה לוגיקה. זוהי התחמקות מחופשת ללוגיקה.
אתה יכול להחזיק שני דברים בו זמנית ללא סתירה: שלב המראה עשוי להיות תרומה תיאורטית אמיתית, ומחיקתו של לאקאן את מקורות הפסיכואנליזה היהודיים מחייבת דיון מוסרי מפורש. הרעיונות יכולים להיות מוערכים על כשירותם וההיסטוריה יכולה להיאמר בפשטות. אלה אינם במתח. התחום פועל כאילו הם כן — מפני שקריסתם למתח לכאורה היא מה שהופך את ההתחשבנות המוסרית לאופציונלית.
זה מה שאני מתכוונת כאשר הטעות הגנטית מנוצלת ולא מיושמת. זהו עקרון פילוסופי לגיטימי המשמש כפטור מקצועי מאחריות מוסרית, “קלף יציאה מהכלא” פסיכולוגי.
הקו המחבר לשטפון
הקשר בין הכישלונות ההיסטוריים הללו לבין השטפון הנוכחי אינו מטפורי. הוא מבני.
תחום שמעולם לא נאלץ לומר בבירור — הטיפולוגיה הגזענית של יונג סיפקה פיגום אידיאולוגי למשטר שרצח יהודים, וזה לא ניתן להפרדה מתיאוריתו — הוא תחום שמעולם לא פיתח את השפה המוסרית לזהות ולהתנגד למה שקורה עכשיו. תחום שקלט את מחיקתו המכלילה של לאקאן את מקורות הפסיכואנליזה היהודיים ללא הערה הוא תחום שלמד להתייחס לפרטיקולריות היהודית כאל דבר שיש להמיס ולא לכבד.
האנליסטית הפועלת מקטר עם מחויבויות אנטישמיות ושומרת על מעמד מקצועי בינלאומי אינה חריגה בתרבות זו. היא תוצר שלה. המוסדות שנדרשו להם חודשים להגיב לחברים יהודים שדיווחו על הטרדה והדרה לא היו פשוט איטיים. הם נשענו על עשרות שנים של סובלנות נלמדת בדיוק לכך.
מה שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליו, מבפנים בקבוצה העושה את העבודה הזו, הוא כמה אנרגיה נדרשת רק כדי להפוך את הבעיה לגלויה — לגרום לתחום להסתכל על מה שהוא הוכשר לא לראות. הקבוצה קיימת מפני שהגלוי הזה חייב להילחם עליו. רשת 450 האנליסטים של מרב רות קיימת מפני שהמוסדות המרכזיים לא יבנו אותה. המכתב הפתוח קיים מפני שהארגון נדרש לדחיפה מחבריו עצמו לפני שפעל.
כך לא מתנהג תחום שעשה את ההתחשבנות. כך מתנהג תחום כאשר ההתחשבנות מעולם לא נעשתה.
מה שבהירות מוסרית באמת דורשת
היא דורשת לומר, במבואות אינטלקטואליים סטנדרטיים ליונג, לא שהיו לו “השקפות שנויות במחלוקת” או שיש “דיונים על התנהגותו בזמן המלחמה,” אלא שהוא תיאר תיאוריה גזענית של הפסיכולוגיה היהודית בדרכים שסיפקו פיגום אידיאולוגי למשטר שרצח יהודים, במהלך השנים שבהן המשטר עשה זאת, תוך שהמשיך להרוויח מקצועית. ושזה לא ניתן להפרדה מתיאוריתו באופן שבו טעות נעורים או כישלון אישי גרידא יהיו.
היא דורשת להכיר בכך שהשמדת הפסיכואנליזה היהודית — שריפת הספרים, גלות ורצח האנליסטים, פירוק המכונים בברלין ובווינה — התרחשה בעולם שבו יונג היה נוכח מקצועית ומתאים.
היא דורשת, במקרה של לאקאן, דיון כן בשאלת מה נלקח, ממי, באיזה תנאים היסטוריים, ומה נמחק בתרגום המכליל.
והיא דורשת, כעת, לכנות את מה שמתרחש במוסדות המקצועיים שלנו אנטישמיות — לא כחילוקי דעות פוליטיים, לא כסנגוריה נלהבת על זכויות פלסטינים, לא כמצב מורכב הדורש איזון קפדני — כאשר זה מה שזה. שני הדברים אינם זהים. העירוב ביניהם הוא עצמו חלק מהבעיה.
אין בכל זה סיבה להפסיק לקרוא את יונג או לאקאן, או לנטוש את המוסדות המקצועיים שצריכים להשתנות מבפנים. אבל ההתחשבנות המוסרית חייבת לבוא ראשונה, נאמרת בפשטות, לא קבורה בהערת שוליים או מומסת במשפט על מורכבות.
המורכבות אמיתית. היא אינה ממיסה את המשקל.
האירוניה העמוקה ביותר
הפסיכואנליזה, שנבנתה במידה רבה על ידי אינטלקטואלים יהודים שחשבו על דחקה, על חזרת הנדחה, על האופן שבו קבוצות מבססות את זהותן דרך מה שהן מדירות — יש בה את הכלים המושגיים המדויקים לנתח את מה שמתרחש כאשר היא כושלת להתמודד עם אנטישמיות בביתה שלה.
המושגים קיימים. היישום של מושגים אלה על תפקודה המוסדי של הפסיכואנליזה עצמה נעדר ברובו.
זה או דחקה עמוקה מאוד או נקודת עיוורון מאלפת מאוד.
במונחים פסיכואנליטיים, ההבחנה בין שני הדברים הללו חשובה מאוד.
התחום אינו נראה להוט לגלות מה מבין השניים זה. אלה מאיתנו שבפנים ימשיכו לשאול.
הכותבת היא בוגרת המכון לפסיכואנליזה בשיקגו וחברה בקבוצת אנליסטים העובדים על אנטישמיות בתחום. היא מחברת שישה ספרים על ג’יהאד וכיום כותבת את ספרה הבא — בין אימפריה לברית: הקשר היהודי, לוטמן, הרפוזניקים והיהודים הבוכרים, 1977. היא ישראלית-אמריקאית המתגוררת בתל אביב.

