המסגור של הנשיא טראמפ לטייס המשנה של פלייידובאי — “אולי מחבל, או אולי מטורף [משוגע], ודקר את הטייס” — מתייחס אלג’האד ומטורף כשני תאים נפרדים, כאילו אישור של האחד שולל את השני. בפיגוע התאבדות ג’האדיסטי, זה אף פעם לא כך.
טרור התאבדות אינו חלופה לקריסה פסיכולוגית; הוא כלי רכב עבורה. עבודתי שלי על הקשר אם-תינוק וטרור ההתאבדותהאסלאמי טוענת כבר למעלה משני עשורים שרגע הפיגוע הוא מצב דיסוציאטיבי, מתמזג — ממש כפי שמדריך הקמיקזה היפניעצמו הורה לטייס לראות את פני אמו ברגע הפגיעה, המוות מדומיין מחדש כחזרה והתמזגות ולא כהכחדה. זוהי פנטזיית לידהמחדש קלאסית הנתקלת בה באופן שגרתי בפסיכופתולוגיה אובדנית מופרעת קשות, המעוגנת בגרנדיוזיות, כל-יכולת וחשיבהמאגית. אינני מאבחנת אלא משתמשת במונחים אלה כמתארים כדי להבהיר את מה שמוצג לנו.
החזרה לאם היא החזרה לרחם שבו כל הצרכים הנפשיים הלא-מודעים שלא נענו ייענו סוף סוף. מחוץ לרחם, בתרבות של כבודובושה, זהו עניין אחר לגמרי. אין זה אומר שאין הורמוני לחץ שהאם הטרום-לידתית בתרבות הג’האדיסטית של כבוד ובושה אינהחווה או שאינם משפיעים על העובר. זו אינה מטאפורה לטירוף. זוהי תיאור שלו — הטייס המשנה הג’האדיסט המתאבד שלפלייידובאי, עם תוכנית טיסה ומטרה.
אינטליגנציה חזותית פסיכואנליטית — קריאת מה שהגוף עושה ולא מה שהאידאולוגיה אומרת — קולטת כאן פרט שלא “מחבל”ולא “משוגע” יכולים להכיל: עדים דיווחו שטייס המשנה ביקש מהאחרים במטוס להרוג אותו. זו אינה הודאה וזה אינו קרב. זה כמו“התאבדות באמצעות שוטר”, המתרחש באוויר. אדם שלא הצליח להשלים את מותו שלו מעביר את המכה האחרונה למישהו אחר, והופך את הנוסעים שלו עצמו ליד המוציאה לפועל שהוא לא יכול היה להיות עבור עצמו. פנטזיית הלידה מחדש שורדת את הבקשהבשלמותה — להיהרג זו עדיין חזרה, עדיין פסיבית, עדיין נעשית לו ולא על ידו, אותה תצורה כמו תינוק שפועלים עליו ולא פועלבעצמו. הוא לא רצה למות לבד בידו שלו. הוא רצה שידיים של מישהו אחר יעשו את מה שידיו שלו לא יכלו.
אידאולוגיה אינה מחליפה את הקרע עם המציאות; היא מארגנת אותו, מעניקה לו לגיטימציה, ונותנת לו מטרה. אדם האחוז בדיוקבאותו סוג של דיסוציאציה פסיכוטית שאליה רמז טראמפ ב“משוגע” אינו חדל להיות אותו אדם ברגע שיש לו גם מטרה. הוא הופךלמסוכן יותר, לא פחות, משום שהמטרה מספקת לו תסריט וקהילה — לא מכל אלא מסה מתמזגת, המתנהגת כגוף זועם אחדהמתקיים על ידי הסתרת בדיוק את מה שהיא הייתה זקוקה לו ולא קיבלה מעולם. בתרבות של כבוד ובושה, הצרכים הללו לא היועתידים להיענות מלכתחילה: אין גבולות אישיים, כולם חיים תחת מעקב והתקפה מהקבוצה שלהם עצמם, החמולה שלהם עצמם, והמשקעים של כל דור — הבושה, הזעם שאין לו לאן ללכת — מתגלגלים במורד אל ילדים שעדיין לא בשלים מספיק כדי לשאתאותם. אותה מסגרת עצמה — פיגוע התאבדות הוא אותה תצורת רצח-התאבדות כמו אלימות במשפחה, לבושה כקידוש השם — הופכת קרע פרטי למעשה פומבי בעל שם אחר מפסיכוזה.
“ג’האדיסט” ו“משוגע” הם עצמם תוויות שנבנו באופן מלאכותי, הממיינות התנהגות בדרכים ההגיוניות לבית משפט, לחדר חדשות, או לתדרוך מודיעיני — לא לתודעה שהפיקה את המעשה. ההיאחזות בקטגוריות הללו מקשה לראות מה באמת מניע אתההתנהגות: פנטזיה הזייתית, לא מניע במובן הרגיל. והזעם בתוך הפנטזיה הזו עולה על הרצח עצמו — הוא אינו מכויל לכוחהנדרש כדי להרוג אדם אחד בתא הטייס. זהו זעם שנוצר בשנים הבלתי נראות, מאפס עד שלוש, כאשר הצרכים הנפשיים שהיוצריכים להיענות לא נענו, והוא ממתין מאז לאובייקט גדול מספיק כדי לקבל אותו.
ישנה בעיית תא שנייה הרובצת מתחת לראשונה: האם היה זאב בודד, פועל על דעת עצמו, או שגויס והונחה על ידי איראן? השאלה הזו מניחה שהתשובה משנה את מה שקרה בתא הטייס, כאשר זה לא כך. התרבות עצמה אינה זקוקה למפעיל כדי להפיקאדם המסוגל לכך; היא מייצרת את החומר הנפשי תחילה, בבית, בחמולה, בשלוש השנים הראשונות, ואידאולוגיה ושירותי מודיעיןכאחד פשוט יודעים היכן למצוא אותו וכיצד לכוון אותו. האינתיפאדה הגלובלית פועלת על אותה אספקה. ישנם מיליארדי אנשיםבתרבויות הללו הנושאים את אותם צרכים מוקדמים שלא נענו, אותו זעם ללא מקום מורשה ללכת אליו, ורק מספר קטן מהם איפעם ייווצר איתם קשר על ידי מגייס — לא משום שהאחרים שונים פסיכולוגית, אלא משום שהמשפך צר והחומר הגולמי אינו. לשאול האם זאב בודד או מכוון על ידי מדינה פירושו לשאול מי לחץ על ההדק של נשק שכבר נטען על ידי משהו ישן בהרבה מכלשיחת גיוס.
זו גם הסיבה ש“ג’האדיסט” ו“משוגע” ממשיכים להופיע יחד, מקרה אחר מקרה — לא כחידה אבחנתית שיש לפתור לכיוון אחד אוהשני, אלא כמבנה הממשי של האירועים הללו: קרע התפתחותי, מתועל אידאולוגית. עלינו לקרוא זאת באופן פונקציונלי, כפישספרי ביולוגיה ישנים השתמשו בשקפי שקיפות — מערכת השלד, מערכת הדם, מערכת העצבים, כל אחת מודפסת על דףהשקוף שלה, חסרת משמעות לבדה, קריאה רק כאשר מונחות זו על זו. “ג’האדיסט” ו“משוגע” הם שני שקפים כאלה, שמופרדיםונשאלת השאלה איזה מהם התמונה ה“אמיתית”. התשובה הכנה לניסוח של טראמפ אינה א’ או ב’. זוהי ההנחה זו על זו — ואנחנוממשיכים לפספס אותה משום שלהודות במה שהיא מראה פירושו להתמודד עם דינמיקות לא-מודעות שהיינו מעדיפים להכחיש.
ד”רקובריןהיאפסיכואנליטיקאיתומומחיתללוחמהבטרור,הפועלתמתלאביב. https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


