תרגום בינה מלאכותית
יש רגע שחוזר כל שנה, בעשירי בחודש מוחרם, שבו גברים שיעים אחדים מכים בלהב על מצחם שלהם. דם זורם על פניהם בפומבי, בתהלוכות, לעיני ילדים שלעיתים גם הם נחתכים. מצלמות מערביות מוצאות את הסצנה הזאת כמעט בכל עאשורא, וצופים מערביים נרתעים, ואז מסיטים מבט, לאחר שסיווגו אותה כ”פרקטיקה דתית קיצונית” — אקזוטית, מטרידה, זרה. מעטים שואלים מה עושה המילה עצמה.
טתביר נגזרת מהשורש הערבי ט-ב-ר, הקשור למילה הפרסית תבר — גרזן. להכות במצח בטקס הטתביר משמעו, מבחינה לשונית, להביא מילת-גרזן אל הגוף. המחווה והשם מסכימים: משהו קשה נועד לשבור משהו ולפתוח אותו.
חשבתי על זה יחד עם הר שונה לגמרי. המתקן הגרעיני הסמוך לנתנז באיראן — חצוב לעומק של לפחות מאה מטרים בתוך סלע שהמערב אינו יכול להגיע אליו בקלות — נודע לאחרונה בדיווחים בשם “הר המכוש” — כוה-אה קולנג גז לא. המודיעין הישראלי מאמין שאיראן העבירה אלפי צנטריפוגות להעשרת אורניום למנהרות בתוך ההר בסתיו שעבר, בעקבות מלחמת שנים-עשר הימים ביוני — האצה של תוכנית גרעין שהן ארה”ב והן ישראל האמינו שהיא למעשה מתה וקבורה. המילה הפרסית שם אינה תבר אלא קולנג, מכוש ולא גרזן — כלי אחר, שורש אחר, ללא קרבה אטימולוגית כלשהי לטתביר. ובכל זאת שני השמות יושבים קרובים באופן מוזר בתודעה: האחד מילה לפתיחת גוף, השני מילה לפתיחת הר, שניהם מכנים את אותה מחווה אנושית בסיסית — המכה השוברת חומר עמיד כדי לחשוף את מה שטמון בפנים.
אינני חושבת שזה מקרה במובן שניתן להוכיחו. אני חושבת שזה קרוב יותר למה שהפסיכואנליזה מכנה שריון אופי — המונח של רייך למבנה הנוקשה וההגנתי שאדם בונה סביב פגיעותו, או, במקרה של תרבות הבושה-כבוד השיעית סביב הקולקטיב שלה, מבנה שבסופו של דבר חייב להיות מוכה, נסדק, או שיישפך ממנו דם, אם רוצים להגיע אל מה שבפנים. הטתביר מבצע את ההכאה הזאת על הגוף, במכוון, בטקסיות, כמסירות. הר שנבנה כדי להסתיר אורניום מבצע משהו דומה מבחינה מבנית ברמת המדינה: שריון בנוי צפוף כל כך שרק המכה הכבדה ביותר יכולה לפרוץ אותו.
מה שמערביים מפספסים, כשהם צופים במצחים המדממים בעאשורא ונרתעים, הוא שזה אינו פשוט “קיצוני” במובן של סוטה מהנורמה. זו התיאוריה של תרבות עצמה, מקודדת בטקס, לגבי מה נדרש כדי להגיע אל אמיתו של פצע — שדברים מסוימים אינם נכנעים לגילוי עדין, רק לגרזן. אותו היגיון, אני משערת בלי צורך בתיאולוגיה של הטתביר, מניע מדינה הקוברת את הפרויקט המסוכן ביותר שלה מתחת להר הקרוי על שם הכלי הדרוש כדי לפרוץ פנימה. שתיהן אומרות, כל אחת ברישום שלה: מה שחשוב כאן משוריין, ורק כוח יפתח אותו, וגם — בבושה לא-מודעת — אנו מבועתים, אף שהן מנסות ללא הרף להבעית אותנו באמצעות כל השלוחות שלהן.
ההיגיון הזה כבר אינו תיאורטי. בעודי כותבת זאת, כוחות אמריקאיים תוקפים, לילה שביעי ברציפות, מטרות ברחבי איראן. הר המכוש עצמו נחסך עד כה מתקיפה — המודיעין האמריקאי מציג כביכול “אין פעילות” שם כרגע — אך הנשיא טראמפ שבר את שתיקתו הפומבית לגבי האתר: “מכוש הוא יעד אפשרי לירייה גדולה ושמנה ממש ליד הכניסה הקדמית. אנחנו הולכים לחסל את הר המכוש. תגידו לאיראנים להיות מוכנים,” אמר בשבוע שעבר, והוסיף שארה”ב “כנראה תיתן למכוש ירייה בקרוב יחסית.” בכיר צבאי ישראלי המעורב בהחלטות המיקוד האחרונות הביע לפי הדיווחים תסכול מכך שהתקיפות עד כה לא העדיפו מספיק את האתר. שריון האופי אינו מטאפורה שאני מייבאת מבחוץ. זו המציאות האסטרטגית בשטח: יריב המחשב, ממש פשוטו כמשמעו, כמה מטרים של סלע עומדים בין העולם לבין מה שטמון מתחתיו, והאם נשק כלשהו יכול לסגור את המרחק הזה.
אינני יודעת מה נמצא בתוך ההר הזה. גם איש מחוץ למבנה הפיקוד של איראן עצמה אינו יודע במלואו — זהו כל התכנון של השריון, ההיגיון של הטתביר, מוגדל לרמת אומה: בנו את הקליפה צפופה מספיק, והשאלה מה היא מגינה עליו הופכת כמעט לצדדית. העולם נותר מכה בסלע, מקווה שהמכה תיפול במקום שחשוב.
מה שמשותף למצחים המדממים בעאשורא ולמנהרות מתחת לנתנז אינו פוליטיקה. זו אמונה, עתיקה יותר מכל כותרות השבוע הזה, שאמיתות מסוימות לא ייכנעו מעצמן. צריך לפרוץ אותן. לא בחרתי לכתוב זאת בשבוע שבו האמונה הזאת נבחנת בתחמושת אמיתית, כנגד סלע אמיתי, על רכוש שעלול להרוג מיליונים. אך זה קורה, ואינני חושבת שהתזמון הזה מקרי לסיבה שבגללה המילים לא הרפו ממני.
מקור: עמית סגל, “צהריים בישראל: תוכנית הגרעין של איראן: קבורה אך לא מתה,” 21 ביולי 2026.
ננסי הרטבלט קוברין, ד"ר לפילוסופיה, בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית, פסיכואנליטיקאית (מומחית ל-PTSD) וקבלנית צבאית לשעבר, ומחברת שישה ספרים על הג'יהאד. nancykobrin.org ספרה הקרוב לצאת הוא Between Empire and Covenant—Signs of the Jewish Bond: Lotman, the Refuseniks and The Bukharan Jews, 1977 (בין אימפריה לברית — סימני הזיקה היהודית: לוטמן, המסורבים ויהודי בוכרה, 1977).



