ב-9 באוקטובר פרסם התובע הכללי של איחוד האמירויות, חמד סיף אל-שמסי, את ממצאי החקירה בעניינו של חמאם אל-חמאמי, טייס המשנה העומאני שניסה לרסק מטוס פליידובאי מלא ישראלים בנמל התעופה בן גוריון ב-30 בספטמבר. ההצהרה הייתה מפורטת ולפי אמות המידה של המפרץ, גלויה באופן חריג. אל-חמאמי, בן 29, הודה. הוא הושפע ממתקפות 11 בספטמבר. הוא התאמן באגרוף עם מאמן פרטי. הוא השתמש בשתי טיסות קודמות לישראל כדי ללמוד את הנתיב ואת היעד. לדבריו, פעל לבדו. ולפי התובע הכללי, “סימני ההידרדרות שלו לקיצוניות ולטרור הופיעו לראשונה ב-2017”, כששהה בלימודים באוסטרליה.
הכותרות עשו את השאר: הוא הוקצן באוסטרליה. עבור מדינה שעדיין חיה עם הטבח בבונדי ביץ’, שבו הרג חמוש בהשראת דאעש חמישה-עשר בני אדם באירוע חנוכה בדצמבר האחרון, אוסטרליה היא כתובת נוחה. קל להאמין בכך.
קראו שוב את דברי התובע הכללי. הסימנים הופיעו. סימן אינו מקור. הוא הדבר שבוקע אל פני השטח. בעבודתי אני מכנה זאת “קרחון געשי”: חמשת האחוזים הגלויים — הקריאה, הסרטונים, שיעורי האגרוף — נשענים על תשעים וחמישה אחוזים שאיש אינו רואה, מסה רותחת של זעם שנבנתה זמן רב לפני שנחשפה. מלבורן ב-2017 היא המקום שבו קצה הקרחון הופיע. שם לא נוצר הר הגעש.
חשבו על מה שהסיפור הרשמי משמיט. אל-חמאמי נולד באיחוד האמירויות לאב עומאני ולאם סורית. הוא היה כבן ארבע-עשרה כשסוריה, ארצה של אמו, שקעה במלחמת אזרחים ב-2011. בינואר 2012 ייסד אבו מוחמד אל-ג’ולאני את חזית א-נוסרה, הזרוע הסורית של אל-קאעדה. האיש שעמד בראשה שולט כיום בדמשק כאחמד א-שרע, ומתקבל בברכה בבירות המפרץ. אל-חמאמי העביר את גיל ההתבגרות בצפייה במולדת אמו נקרעת במלחמת ג’יהאד, בדיוק בגיל שבו נער מנסה להיפרד מאמו בפעם השנייה (הראשונה מתרחשת בסביבות גיל שלוש) ומחפש מטרה, קבוצה ודמות אב ללכת אחריה. מה איבדה אמו בשנים ההן? את מי היא התאבלה? מה שמע בנה ליד שולחן ארוחת הערב? איננו יודעים דבר. אף מילה.
יש גם את מה שקרה בתוך המפרץ. לפני פליידובאי עבד אל-חמאמי באומאן אייר במשך כשבע שנים, עד פברואר 2025. בין אומאן אייר לפליידובאי הוא הטיס מטוסים עבור רויאל אייר מרוק מיוני 2025 עד ינואר 2026. לפי הדיווחים, הוא הוצא מהכשרת טיסה בשל דעותיו הקיצוניות והועבר לתפקיד אחר. אם כך, הסימנים זוהו בבית, במפרץ, זמן רב אחרי מלבורן, ובכל זאת הוא התקבל לעבודה. הצבת תחילת הסיפור באוסטרליה מרחיקה את הבעיה שבעת אלפים מייל מחברות התעופה של המפרץ, מסוריה ומא-שרע, ובעיקר מהמשפחה.
זהו מהלך מוכר. בכל פעם שג’יהאדיסט תוקף, מתחיל החיפוש אחר המקום שבו “הוקצן”, כאילו הקיצוניות היא נגיף שנדבקים בו בנסיעה לחו״ל. המסגד, האתר, האוניברסיטה, העיר הזרה. כל אחד מאלה חשוב. אבל כל אלה שייכים לפרק השני. הפרק הראשון נכתב בשנים הבלתי נראות, מלידה עד גיל שלוש, בקשר עם האם, שהטרור ממחזר מאוחר יותר לקשר עם המוות ועם האויב. צעיר אינו מגיע למלבורן כדף חלק. הוא מביא איתו את אבל אמו, את שתיקת אביו ואת מלחמות ארצו. האידאולוגיה שהוא פוגש שם נותנת לזעם שלו שם, מטרה ואריזה נוחה. היא אינה יוצרת זעם העולה אפילו על הרצח עצמו.
יש סיבה עמוקה יותר לכך שהאמירויות מפנות את המבט לאוסטרליה. ספרו של סיימון סבאג מונטיפיורי, *The Cauldron: The Making of the Modern Middle East*, מספר כיצד המזרח התיכון נעשה פחות מגוון ופחות סובלני מאז 1979, שנת המהפכה האיראנית וההשתלטות המהדית על המסגד הגדול במכה, ובו בזמן נאחז במסורת הפתוחה והוותיקה יותר של שושלות אסלאמיות שנהגו בדו-קיום. מפתה לראות בכך שני אסלאמים, אחד טוב ואחד רע: האסלאם הפתוח של הסכמי אברהם והאסלאם האפוקליפטי של אל-קאעדה, שהזרוע הדרום-אסייתית שלו קראה למגזין שלה על שם ע’זוות אל-הינד, הקרב הנבואי של אחרית הימים. אבל זו מלכודת. זהו פיצול, מנגנון ההגנה הפרימיטיבי ביותר של הנפש, ואסור לנו ליפול בו. השאלה אינה איזה אסלאם הוא האמיתי, אלא כיצד השניים פועלים יחד: כיצד האחד יכול להסתתר מאחורי האחר, וכיצד הפנים הפתוחות יכולות לשאת הרחק את הבושה של הפנים האפוקליפטיות. הבושה היא עניין עצום בתרבות הערבית-מוסלמית, והיא חייבת ללכת למקום כלשהו. העברת הקצנתו של אל-חמאמי לאוסטרליה היא דרך להיפטר ממנה. האמיראטים מודים שלא איתרו אותו. לא היו בידיהם הכלים של הגיל הרך כדי לראות זעם העולה אפילו על הרצח עצמו. אבל הבושה על המקום שבו הזעם הזה צמח נשלחת אל מעבר לים.
לזכותה של איחוד האמירויות ייאמר שהיא הודתה שלא זיהתה את הקצנתו של אל-חמאמי, ושפליידובאי קבעה שהוא עומד בקריטריונים המקצועיים והביטחוניים שלה. ההודאה הזאת חשובה, והאמיראטים ראויים להערכה על כך שלא טאטאו את התקיפה אל מתחת לשטיח. כפי שדיווח רועי קייס, כתב לענייני ערבים של כאן חדשות, מקורות אמירתיים המקורבים לממשלה אומרים שהמסר הוא שאיחוד האמירויות היא “מדינת צדק וחוק”, ושהעונש של טייס המשנה יהיה “משמעותי מאוד”, ממאסר עולם ועד עונש מוות. המוניטין של ענף התעופה באמירויות, אחד הענפים החשובים במדינה, מונח על הכף. אבל החקירה טרם הסתיימה, ואסור לה לעצור בגבול האוסטרלי. החוקרים עדיין בודקים אם מישהו סייע לו. עליהם לשאול גם מי גידל אותו, מה קרה למשפחת אמו בסוריה, ומה נשא איתו זמן רב לפני שעלה אי פעם על מטוס למלבורן. יש לדון בכך בפומבי. אזרחי האמירויות, כמו אזרחי כל מדינה אחרת, צריכים ללמוד על הבעיה האמיתית: התפתחות בגיל הרך שהשתבשה באופן חמור. עד שזה יקרה — והדבר דורש יותר מהסרת שנאה אנטי-ישראלית מספרי הלימוד — שום דבר, אפס, לא ישתפר.
אליבי מציב את הנאשם במקום אחר ברגע ביצוע הפשע. אוסטרליה הפכה לאליבי של אל-חמאמי ושל המפרץ. הפשע לא התחיל במלבורן. הוא התחיל הרבה יותר קרוב לבית.
מקורות
ABC News (Australia), “Investigators say flydubai co-pilot’s ‘drift towards terrorism’ started in Australia,” October 10, 2026. https://www.abc.net.au/news/2026-10-10/flydubai-investigation-copilot-drift-to-extremism/107250928
Al Jazeera, “Flydubai co-pilot plotted ‘suicide attack’ on Israel, UAE says,” October 9, 2026. https://www.aljazeera.com/news/2026/10/9/flydubai-co-pilot-plotted-suicide-attack-on-israel-uae-says
Al Jazeera, “Who is the mystery co-pilot behind the Flydubai attack?” October 3, 2026. https://www.aljazeera.com/news/2026/10/3/who-is-the-mystery-co-pilot-behind-the-flydubai-attack
Roi Kais, Kan News, October 9, 2026, on the UAE Attorney General’s statement.
Okaz, “His mother is Syrian and he studied in Britain: new details about al-Humami” (Arabic), October 2026. https://www.okaz.com.sa/politics/na/2269078
Simon Sebag Montefiore, The Cauldron: The Making of the Modern Middle East (Knopf / Weidenfeld & Nicolson, 2026). https://www.hachette.co.uk/titles/simon-sebag-montefiore/the-cauldron/9781399634892/
Wikipedia, “Royal Commission on Antisemitism and Social Cohesion” (on the Bondi Beach attack of December 14, 2025).
ננסי הרטוולט קוברין, דוקטורית, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור מטל אביב. https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


