תרגום בינה מלאכותית
מיישרים את ההיסטוריה
המחקר שלי החל עוד לפני ה-11 בספטמבר — עם פיגועי ההתאבדות של חיזבאללה נגד מטה הצבא הישראלי בצור ב-1982וב-1983, ופיגוע התאבדות במגורי חיילי הנחתים האמריקאים בביירות באותה שנה. פיגועים אלה היו הראשונים שהעמידו בפנייאת השאלה מה גורם לאדם להפוך לפצצה אנושית. שאלה זו עדיין הייתה שלי כאשר צבא ארה”ב, פורט לנארדווד, פנה אליי לאחרה-11 בספטמבר 2001 — אני עדיין בקשר עם סקוט צ’יק, שפנה אליי אז — בנוגע להשפלת האישה בתרבות הערבית-מוסלמיתופיגוע ההתאבדות. הרציתי על כך בפורט לנארדווד ובתוכנית לימודי מזרח תיכון של צבא ארה”ב בפלורידה. הדברים פורסמובדפוס ב-2002, בפרק שכותרתו “The Death Pilots of September 11th, 2001: The Ultimate Schizoid Dilemma”, אשרהציג את מושג “הקמע האימהי” — החקיקה הלא-מודעת של האם בעצם המבנה של האלימות האסלאמית, עד לעצם השםאל-קאעדה.
זו לא הייתה תיאוריה מן הכורסה. הכשרתי גורמי צבא ואכיפת חוק ברחבי העולם בנושא האסלאם הקיצוני וערכתי בעצמי ראיונותבבתי כלא — פסיכואנליטיקאי שלא אנקוב בשמו ביקר אותי על כך שלא הפקתי “מקרי בוחן” פורמליים, מבלי להבין כלל עד כמהמסוכנת עבודת שטח זו. הייתי גם הראשונה שהרצתה בעברית על הקשר אם-תינוק במוסד, בשב”כ ובאמ”ן — לא לבלבל עםעמאן, בירת ירדן — באמצעות מלמ”ב (מרכז למורשת המודיעין). עבדתי גם שנים רבות כדיפלומטית אזרחית לנורמליזציה ביחסיםברחבי העולם המוסלמי — פקיסטן, סומלילנד, סומליה, תוניסיה, צפון אפריקה — ושירתתי כקבלנית צבאית. מעטים בפסיכואנליזההורידו את התחום מהספה באופן זה, כדי ללמד על השורשים, כבר מגיל הינקות, של תרבויות בושה-כבוד ברחבי העולם המוסלמי, הערבי והלא-ערבי.
התזה: המניע של מחבל המתאבד נטוע באימת נטישה עמוקה, המלווה בזעם קיצוני, שמקורה ביחסי אם-ילד המוקדמים ביותר,כאשר האידיאולוגיה משמשת כסות. לא פוליטיקה הלובשת מסכה פסיכולוגית — אלא פסיכולוגיה הלובשת מסכה פוליטית.
המשכתי לבנות את התיעוד. ב-2003 פרסם כתב העת Clio’s Psyche את חילופי הדברים שלי עם חוקרים עמיתים — שניידמןולוטו. עד 2009 פרסם Clio’s Psyche ריאיון מקיף, “Nancy Kobrin’s Journey from Psychoanalysis to Fighting Terrorism”. במרץ 2010 פרסמה הוצאת פוטומאק את ספרי הראשון, The Banality of Suicide Terrorism: The Naked Truth about Islamic Suicide Terrorism. כריכת ההוצאה כללה טענה שאני עדיין עומדת מאחוריה: “עד כה, איש לא הסבירמדוע יחסי אם-ילד מרכזיים להבנת הטרור המתאבד האסלאמי”. זו לא הייתה מילה ראשונה — אלא שיא של תשע שנות טיעוןמפורסם ובעל דיון עמיתים. ולא עצרתי שם:
● 2013, Penetrating the Terrorist Psyche העמיק את טיעון ההתקשרות האימהית.
● 2013/2014, The Maternal Drama of the Chechen Jihadi (הוצאת Jason Aronson) — הספר הראשון שבחןבושה ורדיקליזציה דרך מקרהו של שאמיל בסייב והצ’צ’ן.
● 2014, The Jihadi Dictionary, שנסקר בכתב העת Psyche של ורנר בוהלבר, עסק ישירות ביצירתו של פסיכואנליטיקאיבולט ופיתח עוד את מושג ה’היתוך המוות’ (death fusion) שלי.
● 2016, The Last Two Jews of Mogadishu הרחיב את המסגרת התיאורטית לסומליה ולאל-שבאב.
● 2018, “The Violent Brutality of Growing Up in a Shame Honor Culture” (Mentélités) הרחיב את התזה לגידול ילדים בתרבויות בושה-כבוד כהפרעת התקשרות טראומטית.
מאמר משנת 2017 שנכתב על ידי כותב אחר בתחום עוסק אף הוא בדינמיקה אם-בן, חמש עשרה שנה אחרי פרק שלי מ-2002 ושבע שנים אחרי ספרי מ-2010. אך מודל זה ממקד את חוסר הזכויות של האם עצמה — זעמה על מעמדה החברתי ה”מופקד”בבנה — ולא את אימת ההתפתחות של המחבל עצמו. מנוע הסיבתיות הוא טינתה שלה, לא החברה הפטריארכלית; האישהמואשמת שוב בתוך תרבות הבושה-כבוד שלה עצמה. ונראה כי מושג האנטישמיות האסלאמית נעדר לגמרי מתיאוריה זו — למלחמה ביהודים המגדירה את האסלאם הקיצוני אין מקום בתיאור זה.
גם הזעם אינו שטח חדש עבורי. ב-A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis — the Unconscious in Psychological Warfare: Beyond Ideology, Before Words, קראתי את התקיה והכתמאן כשריון פסיכולוגי כנגד תלותובושה, ולא רק כטקטיקות הסתרה. במאמר ב-Mentélités מ-2018 טענתי כי בתרבויות בושה-כבוד קיצוניות, צרכים פסיכולוגייםבלתי ממומשים אינם ניתנים לביטוי — כך שהזעם הופך לשפה היחידה הזמינה. אני משכתי בחוט הזה כבר שנים.
למנגנון דרוש יעד, ויעד זה אינו משני — הוא הכרחי. אימת הנטישה של התינוק, המשוריינת בתקיה ובכתמאן, אינה מתפוגגתלתוך האידיאולוגיה; היא זקוקה לאובייקט. במקום שבו האם מושפלת ומוכה כרונית בשל היותה אישה, וזעמו של הבן כלפיה אינוניתן לביטוי מבלי לפרק את כבוד המשפחה, הזעם מוסט אל תחליף שניתן לשנוא ללא מחיר. היהודי מוצב כתפקיד הזר הקולקטיבי— חסר קשר דם, חיצוני למנגנון הכבוד. האנטישמיות אינה תוספת פוליטית לתזה האימהית; היא פורקן המנגנון. זו הסיבה שרוצחיחמאס ב-7 באוקטובר התקשרו הביתה להתפאר בפני האמי שלהם על טבח ביהודים.
זו הסיבה שהקמע האימהי וההיתוך-מוות אינם מוגבלים לחיים הפנימיים של המחבל — הם עולים בבחירת הקורבן. ארכיטקטורהנפשית של דהימיטוד, הבנויה על זעם בלתי-ניתן-לביטוי כלפי האם, מוצאת ביהודי יעד תפור למידה: קרוב מספיק כדי לשנואבאותה עוצמה, רחוק מספיק כדי לעשות זאת ללא השלכות. האלימות הרצחנית של חמאס נגד יהודים אינה סטייה מהתזה אם-ילד— היא התזה עצמה, מוחצנת וחמושה.
המודל שלי ממקם את הדינמיקה באימת הנטישה של המחבל עצמו, לא במעמדה החברתי של אמו — האידיאולוגיה כסיפור כיסוילמבנה נפשי שנוצר זמן רב לפני שאידיאולוגיה כלשהי נכנסה לתמונה. שני המודלים כוללים אם ובן. אך אלה אינם אותה טענה, הםאינם חולקים מנגנון.
אני מעלה זאת לא כדי להמעיט מתרומתו של אדם אחר, שאיתה התמודדתי ישירות, אלא משום שהמאמר האחר הזה אינו מצטטאת עבודתי כלל — לא את הספר מ-2010, לא את הפרק מ-2002, ולא דבר שבא אחריהם. בתחום שבו העדיפות נרשמת לעיתיםרחוקות בקפידה, ושבו תרומותיהן המוקדמות של נשים — ובמיוחד של אישה יהודייה — נבלעות בקלות בעבודות מאוחרות יותר,מצוטטות יותר, ללא הכרה, נראה לי כי ראוי להעלות את התיעוד על הכתב, במילותיי שלי.



