הבוקר כתבתי על מוחמד בן סלמאן וחרב הבושה. אמש במישיגן, הבושה עלתה לבמת העימות.
ביום רביעי בערב, בעימות האחרון במרוץ לסנאט במישיגן, הפנה הרפובליקני מייק רוג’רס את השאלה ישירות לעבדול אל-סייד: האם אתה בעד אמריקה, או בעד ארגוני הטרור שמעבר לים שתומכיהם תרמו לקמפיין שלך?
אל-סייד לא ענה על השאלה. הוא ענה לשואל. זה, אמר, “ממש לא לכבודך, מייק” להעלות את קשריו ל”ארגון שמעולם לא הייתי חלק ממנו”. ואז שלף את המילה החשובה: השאלה, אמר, “ממש מבישה”.
המילה שבחר
מכל המילים שעמדו לרשותו, הוא בחר בבושה. לא שגויה, לא כוזבת, לא הוגנת. מבישה.
יש הבדל בין אשמה לבושה. האשמה אומרת: עשיתי דבר רע, ואפשר לתקן: מתנצלים, מפצים. הבושה אומרת: נראיתי, ואת זה אי אפשר לתקן, רק להסתיר או להשליך בחזרה. בתרבות של בושה וכבוד, הדבר הגרוע ביותר אינו לעשות רע. הוא להיחשף. כשהחשיפה מגיעה, יש להחזיר את הבושה מיד אל מי שחשף אותך.
זה מה שקרה על במת העימות. שאלה על האחים המוסלמים הפכה לשאלה על אופיו של רוג’רס. מי ששאל הוא עכשיו מי שצריך להתבייש.
לא לכבודך
שימו לב לביטוי השני: “לא לכבודך”. זו שפת המעמד, של מי עומד מעל מי. בתרבות של כבוד, השאלה אינה רק מה נכון. השאלה היא מי איבד את פניו. אל-סייד לא סיפר למישיגן מה היו קשרי משפחתו. הוא אמר לרוג’רס שהשפיל את עצמו בכך ששאל.
אחר כך העביר את השאלה לשטח שאיש אינו יכול ללכת אחריו אליו. הוא דיבר על החוקה המבטיחה “את הזכות להתפלל כפי שאנו בוחרים להתפלל”. איש על הבמה לא שאל על תפילה. השאלה עסקה בתנועה פוליטית, והוא הפך אותה להתקפה על אמונתו. ראינו את זה כבר. כשצץ עניינה של גיסתו ברשימת המעקב אחר טרוריסטים, התשובה הייתה אסלאמופוביה. להכחיש, לתקוף, להפוך בין קורבן לפוגע.
מה מראה הרשומה
“ארגון שמעולם לא הייתי חלק ממנו” הוא משפט זהיר. הוא עונה על חברות, שאיש לא הוכיח, ומשאיר ללא מגע את מה שדווח. ב-2012, לפי הניו יורק טיימס, חתם על מכתב פתוח שתמך בטיהור “התקשורת והמשטרה” במצרים אחרי בחירתו של מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים. אחותו למחצה פרסמה בגלוי על קשרי המשפחה. והשבוע הוקלט מארגן בקמפיין, שפוטר מאז, כשהוא אומר שעבדול אינו יכול לדחות את חמאס בלי לאבד את “האנשים שגידלו אותו” (”the people that brought him up”). הקמפיין מכנה את הדברים לא נכונים. אבל בכל פעם שהרשומה מתקרבת, התגובה זהה: לא תשובה, אלא האשמה.
היכן נולדת הבושה
אריק אריקסון מיקם את המאבק בין אוטונומיה לבושה בשנה השנייה והשלישית לחיים, בתוך מה שאני מכנה השנים הבלתי נראות. זה הזמן שבו ילד עומד לראשונה על רגליו ולומד לראשונה מה פירוש להיות נצפה ולהימצא חסר. ילד שמביישים אותו מוקדם מדי, או לעתים קרובות מדי, לומד להתגונן לא בכך שהוא נוטל אחריות על המעשה, אלא בכך שהוא מסתיר אותו ומפנה את המבט החוצה.
אינני מאבחנת את עבדול אל-סייד. אני מתארת טיפוס בתוך “Woke 2.0” ואת מה שהמועמד הזה אומר בפומבי. אבל העימות נתן לנו דבר נדיר: אדם תחת לחץ, שבוחר את המילה שלו. הוא בחר בבושה.
של מי הבושה?
שאלה אינה מבישה. כך דמוקרטיה מגלה את מי היא בוחרת. מה שהיה מביש הוא שבוחרי מישיגן יקבלו את ההיפוך: שיניחו למועמד להפוך כל שאלה על עברו להאשמה נגד מי ששאל. כשאדם קורא לשאלה מבישה, שאלו של מי הבושה שהוא נושא, ולמה הוא זקוק כל כך להעביר אותה למישהו אחר.
מקורות:
Sudiksha Kochi, “El-Sayed, Rogers face off in last Michigan Senate debate: 3 takeaways,” The Hill, 21 באוקטובר 2026.
Reuven Rosenfeld, “El-Sayed Campaign Organizer Fired After Undercover Video Alleges Overseas Donations and Hamas Concerns,” VINnews, 19 באוקטובר 2026.
Ariella Roitman, “’Israel is not our friend’: Michigan’s El-Sayed doubles down on anti-Israel stance,” The Jerusalem Post, 20 באוקטובר 2026.
ד”ר ננסי הרטבלט קוברין היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת לוחמה בטרור, המתגוררת בתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


