הכשרתי לדוקטורט הייתה בספרות האסלאם, ויש כאן דפוס עתיק שכדאי לקרוא לו בשמו. תחת השלטון האסלאמי הקלאסי חיויהודים ונוצרים כד’ימים, נתינים מוגנים. ההגנה ניתנה להם תמורת הג’זיה, מס מיוחד, ותמורת כניעה גלויה לשלטון. הד’ימי שרדבכך שצפה מראש את מורת רוחו של השליט ונכנע לפני שזו הובעה.
המילה עצמה מלמדת אותנו יותר. ד’ימי נגזרת מהשורש הערבי ד’-מ-מ. ממנו באות ד’ִמָּה, ברית או הגנה, וד’ַם, אשמה או גינוי. אותו שורש שנותן שם לברית ההגנה נותן שם גם לתוכחה. שפת המוסד מטמיעה אפוא את האשמה במעמדו של היהודי עצמו: הואמוגן ומואשם בנשימה אחת. זהו שניים במחיר אחד. היהודי מואשם, ובהאשמתו מטהרת הקבוצה השלטת את עצמה מאשמהבאמצעות השפלתו. משום שהמנגנון טבוע בשפת הד’ימה, הוא שוכן עמוק בלא־מודע של התרבות שיצרה אותה. לא היה צורךללמד אותו. הוא נישא בתוך המילה.
העמדה הזאת האריכה ימים מעבר לאימפריות שכפו אותה. היא מתארת כל מי שקונה ביטחון באמצעות כניעה מקדימה. מארק לויןלא שילם מס, אבל הוא הציע משהו באותה רוח: הבטחה שהופרה לפני שמישהו דרש זאת, בליווי נזיפה במדינה היהודית, כדילזכות באהדתם של ממדאני ותומכיו. זה התשלום של הד’ימי.
יש מי שיכנו את לוין “יהודי החצר”. הוא אפילו לא זה. יהודי החצר באירופה השתמשו בגישתם לשלטון כדי להשתדל למעןקהילותיהם. לוין השתמש בגישתו כדי למשוך את אמון העיר מהמדינה היהודית.
לכן אני קוראת להציב גבול ולא לזעום. עמדת הד’ימי אינה נרפאת בצעקות על הד’ימי. היא מסתיימת כשהקהילה מפסיקה לשלם, וכשאנחנו מראים, באגרות החוב שלנו ובמתנות לילדינו, שאיננו מפחדים.
ננסי הרטבלט קוברין, PhD, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת טרור ולוחמה בטרור מתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y


