באביב הזה התקבל נכדי לטכניון, כסטודנט חיצוני מניו יורק, ללימודי הנדסת מכונות. אני אמריקאית-ישראלית. לא אעמיד פנים שהגאווה הייתהחד-משמעית. היא הגיעה עם חשבון פרטי, לא מדובר: איזו אוניברסיטה הייתה מגנה עליו, ואיזו הייתה מוסרת לו כרזת חטוף להגן עליה בשתיידיו. בקריאת ספרו החדש של יוסי שפי, מצאתי את עצמי עורכת שוב את החשבון הזה, הפעם עבור MIT.
יש לי מה שמצדיק אותי לערוך אותו. בשנת 1989 הגשתי תביעה נגד מחלקה אוניברסיטאית על אפליה מגדרית. לא היה “אקדח מעשן”. אףפעם אין. מה שכן היה זה דפוס שכל אישה יהודייה (ואני הייתי היחידה) באותה מחלקה יכלה לתאר, ושום תזכיר בודד לא יכול היה להוכיח: קידום שנמנע כאן, מקום בוועדה שנשלל שם, קרירות פתאומית של עמית שלא השאירה עקבות בנייר ולא הייתה זקוקה לכך, כי כולם בחדרכבר הבינו את התנאים. התיק הגיע לבית המשפט לערעורים במחוז השמיני פעמיים. הגשתי בקשה לביקורת (”certiorari”). ואי שם בטיעוניםשעורכי הדין של האוניברסיטה העלו להגנתם - הפניות לחופש אקדמי, לממשל עצמי של הסגל, לבלתי-אפשריות של הוכחת כוונה - צפיתיבפיגומים המוקדמים מוקמים למה שיכונה מאוחר יותר, בשביעות רצון עצמית ניכרת, תרבות אוניברסיטאית פרוגרסיבית. איש בשנת 1989 לאהיה אומר לי שגם אנטישמיות נמצאת באותו חדר. היא הייתה שם. פשוט עוד לא מצאה את אוצר המילים שלה.
כחוקרת אסלאם, בעלת דוקטורט וגם תואר בלימודי יהדות, וכפסיכואנליטיקאית שעוסקת בטרור, האנטישמיות תמיד הייתה שם, מתחתלרדאר, מתחת לפני השטח. עבורי, ספרו של שפי הוא סיפור אזהרה שחייבים להמשיך לספר.
האנטישמיות מצאה הרבה יותר אוצר מילים מאוחר יותר, כשהתאמנתי לקראת פריסה לאפגניסטן במסגרת תוכנית Human Terrain. אניכותבת על מה שפגשתי שם - ומה שזה לימד אותי על החיים הלא-מודעים של השנאה במוסדות המאמינים שהם רציונליים - באחרית הדברשל ספרי שלי, A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis - The Unconscious in Psychological Warfare: Beyond Ideology, Before Words. הלקח היה אותו הלקח שלימד אותי המקרה מ-1989, מנוסח מחדש במפתח קשה יותר: אנטישמיות לרוב אינהמכריזה על עצמה. היא שואלת את התלונה השלטת של העשור - כישרון אז, דה-קולוניזציה עכשיו - ולובשת אותה כמעיל הגון.
זו המסגרת שהבאתי לספרו של שפי, ולדעתי היא הנכונה.
מהו הספר
שפי הוא חבר סגל ב-MIT זה 51 שנה, ישראלי שטס בחיל האוויר הישראלי במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, ולפי עדותו שלו אינו כותבכרוזים מטבעו - עבודתו הקודמת עוסקת בלוגיסטיקת שרשראות אספקה, לא בפולמוס. הוא כתב את הספר הזה משום ש-MIT, בניגודלהרווארד או קולומביה, מעולם לא הפיקה חשבון נפש משלה. “עבור MIT,” הוא אמר לניו יורק טיימס, “הספר הזה הוא הדוח.” זהו הז’אנרהאמיתי של הספר: לא ממש עיתונות, לא ממש זיכרונות, אלא היסטוריה בעל-פה שהורכבה על ידי עד שהוא גם משתתף, בנויה מכארבעיםראיונות עם סטודנטים וחברי סגל, לצד מיילים, צילומים, והתיעוד הכתוב של ההנהלה עצמה.
חוזקו בדיוק היכן שחוזקה של היסטוריה בעל-פה אמור להיות: בפרטים. חסימת הלובי 7 בת שמונה השעות עם מועד האולטימטום המובחןשלה - צד אחד נענה ומקבל תודה על כך, הצד השני לא נענה ואינו מוענש. תזמון מחנה המחאה שדוחה אירוע מותר של סטודנטים ישראליםחמש פעמים נפרדות בעוד האוהלים לצידו עומדים ללא מגע. קצינת DEI אשר, כשהוצגו לה צילומי מסך של איומים, מייעצת לסטודנטיתהמאוימת לעזוב את קבוצת הצ’אט במקום לפעול בעניין האיום. פרופסור בשם מלא עורך צילומים כדי שהמטרה שלו עצמו תיראה כתוקפן, וזוכה לחופש הוראה רב יותר, לא פחות. אף אחד מאלה, בפני עצמו, אינו אקדח מעשן. יחד הם הדפוס שזיהיתי מ-1989 - מנגנון של ניטרליותרשמית שבפועל לוחץ תמיד רק על צד אחד.
מה שקורא הוגן צריך לדעת גם
שפי אינו מספר חסר עניין, והוא אינו טוען שהוא כזה. הוא נמצא בתוך הסיפור שהוא מספר - בהערת שוליים אחת, למשל, הוא מתאר אתהיחס שקיבל בעצמו מהנהגת MIT. קוראים צריכים לדעת גם שהספר כבר עורר תגובה פומבית רצינית, אם כי מרירה: פרופסור הבלשנות שלMIT, מישל דגראף, אחד מהאנטגוניסטים עצמם המופיעים בתוך דפיו, כתב תגובה ארוכה בעלון הסגל של MIT, שבה הוא מאשים את שפיבדיוק באותה מסגור מוסרי סלקטיבי ששפי מאשים בו אחרים - קריאה צמודה בפעלים של שפי עצמו, למעשה, בטענה שהפרוזה שלו מעניקהלישראל רק את הדקדוק של קורבן ולחמאס רק את הדקדוק של סוכן פועל. זהו “טו קוואוקה” (tu quoque), הסחת הדעת העתיקה ביותרברטוריקה: לענות על האשמה בכך שמסובבים אותה חזרה כלפי המאשים במקום לענות עליה. ליתר דיוק, זהו מה שהפסיכולוגית ג’ניפר פרוידכינתה DARVO - הכחשה, התקפה, היפוך תפקידי הקורבן והפוגע. דגראף אינו מערער על תיאורו של שפי את מה שחמאס עשה ב-7 באוקטובר, או את מה שקרה לאחר מכן ב-MIT. במקום זאת הוא מבצע קריאה צמודה בתחביר של שפי - מי הנושא, מי המושא, מי פועל ומירק סובל - ומסיק מהדקדוק בלבד ששפי הוא הפוגע האמיתי. מהלך זה, שבו מבנה המשפט עצמו נחשב להוכחה לאשמה מוסרית, הוא השיטההביתית של אסכולה עכשווית מסוימת בניתוח שיח, אותה אסכולה שקוראת כוח לתוך כל כינוי גוף וקוראת לזה שחרור. זוהי שיטה אופנתיתבקמפוסים כשלו. אין זו הפרכה. פירוק מי משפט מאשים אינו זהה למתן דין וחשבון על מי הטבח רצח. זהו המהלך האופייני: לא להכחיש אתההאשמה, אלא להסיט את תשומת לב החדר אל שפת המאשים עד שהמעשה המקורי נעלם מהתמונה.
יהיה אשר יהיה מה שאדם עושה מטיעונו של דגראף, קיומו חשוב לאופן שבו יש לקרוא ספר זה: לא כהיסטוריה מוסכמת, אלא כעדות של אחדהלוחמים בקרב שעדיין, בעת כתיבת שורות אלה, לא הוכרע כלל בקמפוס של שפי עצמו. קורא קפדני ירצה גם להחזיק את הטענות האישיותהחמורות ביותר בספר - חשיפת פרטים אישיים (doxxing) שנותרה ללא עונש, ציטוט של פרופסור שאמר כי על סטודנטית “לזחול” כדי לעבור, פנייה פרטית של קצינת DEI למפגינים ולא למטרותיהם - כעדות המיוחסת לעדים בשם, לא כעובדות שנקבעו באופן עצמאי על ידי הערותהשוליים.
הדפוס שמתחת לדפוס
מה שריגש אותי ביותר בספר הזה לא היה כל אירוע בודד אלא צורתו, כי כבר ראיתי את הצורה הזאת בעבר. מוסד בנה את כל הגנתו העצמיתסביב המילה “ניטרלי”, ובבחינה מדוקדקת, הניטרליות התבררה כהגנה מפני הצורך לבחור - שהיא עצמה בחירה, הנעשית שוב ושוב, תמידלאותו כיוון. נשיאת MIT מאיימת בהשעיה ואז חוזרת בה. היא מבטיחה השלכות ואינה מגשימה אותן. מרצה בתוכנית DUSP אומרתלסטודנטים יהודים לזחול מתחת לשרשרת אדם ואינה עומדת בפני כל חקירה. אין זו חוסר עקביות. מוסד החושש מתביעה מצד אחד יותרמשהוא חושש מבריחתו של הצד השני כבר החליט את מי הוא מוכן להפסיד. זיהיתי את הדפוס משום שהוא אותו הדפוס שעורכי הדין שלהאוניברסיטה שלי עצמה השתמשו בו נגדי ב-1989, לבוש אז בשפת הממשל העצמי האקדמי ולא ב-DEI, אך עושה בדיוק את אותה העבודה: הפיכת פחדנות לעיקרון.
אביו של שפי עצמו עזב את וינה בשנת 1937 בדיוק מסיבה זו, בניגוד לתחנוני משפחתו - משום שקרא את הסימן לפני שהאנשים שאהבו אותוהצליחו להביא את עצמם לקרוא אותו. זהו המרכז האמיתי של הספר, יותר מכל מחנה מחאה או שימוע בודד: הטענה שביטחון יהודי, אינטלקטואלי או פיזי, אינו יכול להיות מועבר במיקור חוץ למוסד שטרם החליט להגן על ערכיו המוצהרים שלו עצמו. אביו בנה משהו חדשבמקום לחכות שמוסדות וינה יהפכו לאמיצים. המסר של שפי לדור הבא, הנמסר שמונים שנה מאוחר יותר מתוך המוסד ולא מחוצה לו, הואאותו מסר בדיוק.
אני חושבת על נכדי, אשר יתחיל בטכניון לאחר שבחר, למעשה, לדלג על הוויכוח הספציפי הזה - ללמוד הנדסת מכונות במקום שבו אין צורךלנהל אותו פעמיים בסמסטר. אני שמחה על כך, ואני מודעת גם לכך שזוהי בעצמה צורה של הדפוס: מהנדס יהודי צעיר הבוחר מוסד לפינכונותו להגן עליו, אותו חישוב שדור סבו-רבו-רבו עשה כאשר בחרו בסירה במקום באוניברסיטה. שפי היה אומר, לדעתי, ששתי הבחירותנכונות. חלקנו מתארגנים, נשארים, ונלחמים למען עקרונותיה המוצהרים של האוניברסיטה עצמה מבפנים, כפי שהוא עשה. חלקנו בונים אתמה שאנו זקוקים לו במקום אחר. שתי הבחירות הן מה שאביו הבין, בצפותו במוסד אירופי נכנע מבלי שהודה בכך אי פעם בפני עצמו.
Unsafe at MIT לא ישכנע איש שכבר החליט שלוש השנים האחרונות היו, בסך הכול, עניין של דיבור מוגן ואבל מובן. הוא נכתב למען התיעוד, לא עבורם. מה שהוא עושה, ועושה בסבלנות תיעודית ממשית, הוא להציב שמות, תאריכים, וציטוטים תחת דפוס שרבים מאיתנו - בתביעהמשפטית, באזור מלחמה, באולם הרצאות, במרחק ארבעים שנה זה מזה - כבר למדו לזהות מבלי להזדקק לאקדח מעשן בודד כדי להוכיחאותו. MIT הפכה את היהודים שלה לשעירי לעזאזל - איזו “בושה”.
ננסי הרטבלט קוברין, PhD
nancykobrin.org ו-nancyharteveltkobrin.substack
ננסי הרטבלט קוברין, PhD היא פסיכואנליטיקאית (מומחית ל-PTSD), בעלת דוקטורט בספרות אסלאמית ומתקשרת צבאית לשעבר.
ספרה האחרון הוא A Soldier’s Guide to Hamas’s Genocidal Psychosis—The Unconscious in Psychological Warfare: Beyond Ideology, Before Words, הוצאת Atzmaut Press, 2025. https://www.amazon.com/dp/B0G7KGWLJH
ספרה הקרוב לצאת הוא Between Empire and Covenant—Signs of the Jewish Bond: Lotman, the Refuseniks and the Bukharan Jews, 1977, הוצאת Atzmaut Press, 2026.
nancykobrin.org ו-nancyharteveltkobrin.substack


