לתושבי ניו יורק יש ביטוי לתיאור ההבעה שראש העיר זוהראן ממדאני מרבה לעטות כשהוא אומר משהו אכזרי: “shit-eating grin” (תרגום מילולי: „חיוך של מי שאוכל חרא”). זה ביטוי גס, אבל אנשים מן השורה משתמשים בו כי הם חשים שיש בו משהו אמיתי. החיוך אינו תואם את הדברים. כפסיכואנליטיקאית שבמשך עשרות שנים בחנה את פניהם של מבצעי מעשים ושל מי שמצדיקיםאותם, אני רוצה להסביר מדוע חוסר ההתאמה הזה מטריד אותנו ולמה הוא חשוב.
קלינאים מכנים זאת אפקט לא תואם: הבעה רגשית שאינה מתאימה למה שנאמר. אדם שמאשים את מדינת ישראל ברצח עם ביוםהשנה לטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה לא אמור להיראות מרוצה. אדם שמברך על נסיגת העיר מאיגרות ישראל — ביטוילאמון שנמשך חמישים שנה — לא אמור להיראות מרוצה. כשהפנים והמילים נפרדות, הפנים מספרות לנו משהו שהמילים אינןמספרות.
המחקר נותן לנו שפה לתיאור התופעה. פול אקמן, שהקדיש את הקריירה שלו לחקר פני האדם, הבחין בין חיוכים שמבטאים רגשאמיתי לבין חיוכים מזויפים. חיוך אמיתי מפעיל את השרירים שסביב העיניים; חיוך חברתי מתבטא בעיקר בפה. אקמן גם טבע אתהמונח „חדוות ההתחמקות”: ההנאה הקטנה והחמקמקה שאדם חש כשהוא מצליח לחמוק מעונש, והיא מבצבצת כחיוך בדיוק ברגעהלא נכון.
מחקרים עדכניים מרחיבים את התמונה. פסיכולוגים מבחינים כיום בין חיוכים לפי תפקידם. יש חיוכים שמתגמלים, יש שמרגיעים, ויש שמשדרים שליטה. חיוך השליטה מאותת על עליונות, ובניסוי אחד אנשים שנחשפו לחיוכים כאלה הגיבו בעלייה ברמות הורמוניהלחץ. במילים אחרות, חיוך יכול להיות מעשה תוקפני. הוא פוגע בעודו נראה נעים, ומשאיר את מי שמקבל אותו בתחושה שמשהואינו כשורה, בלי יכולת לומר מה.
גם אחרים הבחינו בכך. באוגוסט כינה אופיר אקוניס, הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, את ממדאני „אנטישמי המסתתר מאחוריחיוך מזויף”. בשנה שעברה תיאר בעל טור ב-Jerusalem Post את הפוליטיקה שלו כאנטישמיות הנמכרת עם חיוך. ב-11 בספטמברנראה שהמצלמות תפסו אותו צוחק עם חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז בזמן הקראת שמות הקורבנות, רגעים לאחרשהשידור הראה צעיר מתייפח. תומכיו אמרו שזו הייתה רק ברכת שלום, וייתכן שכך היה. אבל התמונה הופצה משום שאישרה אתמה שרבים כבר חשו.
הרגע החושפני ביותר הגיע כשהחיוך נעלם. ב-7 באוקטובר השתתף ממדאני בעצרת זיכרון ביוניון סקוור. מפגינים צעקו לעברו „בוגד!”. ה-New York Times תיאר אותו כאטום הבעה אך נסער בעליל. החיוך נעלם.
זה המפתח לקריאת ההבעה. החיוך מופיע כשהוא תוקף. הוא נעלם ברגע שהוא עצמו מותקף. חיוך שמופיע רק בזמן תקיפה אינו מבטא חום. הוא שריון, והוא נשק. הוא מאפשר להגיש עוינות באריזה נעימה, כך שכל מי שמתנגד נראה חסר חוש הומור, רגיש מדי או פרנואידי.
חשוב לי להיזהר כאן. איש אינו יכול לקרוא מחשבות מתוך הבעת פנים, ומחקרים מראים שרובנו מתקשים לזהות הונאה על סמך הבעות בלבד. איני טוענת שאני יודעת מה ממדאני מרגיש. אני מצביעה על דפוס שכל אחד יכול לראות: חיוך שאינו תואם שוב ושוב את חומרת דבריו, ונעלם רק כשהוא עצמו מותקף.
מה עלינו לעשות
אל תיתנו לחיוך לרכך את מה שאמר. פנים נעימות גורמות למילים קשות להישמע מתונות יותר, והמאזין מתחיל לתהות אם שמע נכון. הוא שמע נכון. התייחסו לדבריו במלוא חומרתם.
ציינו את חוסר ההתאמה ברוגע כשהוא מופיע. אל תגיבו בזעם, שרק יאפשר לממדאני המחייך להצטייר כאדם השקול. השיבו בדייקנות: אלה הדברים שאמר, כך הוא נראה כשאמר אותם, ושני הדברים אינם מתיישבים.
ותסמכו על מה שאתם חשים. כשתושבי ניו יורק מן השורה מכנים זאת “shit-eating grin” (תרגום מילולי: „חיוך של מי שאוכל חרא”), הם אינם גסים לשם הגסות. הם מבטאים בשפה פשוטה את מה שהמחקר מאשש: יש חיוכים שאינם חיוכים כלל.
מקורות: פול אקמן ווואלאס פריזן, “Felt, False, and Miserable Smiles,” Journal of Nonverbal Behavior (1982); פול אקמן, Telling Lies (1985); מגדלנה ריכלובסקה ואחרים, “Functional Smiles: Tools for Love, Sympathy, and War,” Psychological Science (2017); ג׳ארד מרטין ואחרים, Scientific Reports (2018); צ׳רלס בונד ובלה דה־פאולו, Personality and Social Psychology Review (2006); VINnews, 2 באוגוסט 2026; Fox News, 11 בספטמבר 2026; New York Times, כפי שצוטט ב-Hot Air, 15 באוקטובר 2026.
ננסי הרטוולט קוברין, PhD, היא פסיכואנליטיקאית וחוקרת לוחמה בטרור היושבת בתל אביב.
https://www.amazon.com/Nancy-Kobrin/e/B002RF9D5Y



